לא מאוחר מידי
בס"ד
"אני אוהב אותך" הוא אמר והביט בי מחייכת.
"אני שונאת אותך" אמרתי והרכנתי את ראשי.
"אני צריך אותך" הוא לחש והביט בי מגחכת.
"אתה מעיק עליי" אמרתי בנימה מעצבנת.
"יום אחד אני אלך ואת תתגעגעי אליי.." הוא אמר וגרם לי לתהות מתי היום הזה יגיע.
"יום אחד תלך, אני יודעת. אבל אני מזמן לא אהיה כאן". אמרתי והרמתי את מבטי לזוג עיניו הרכות.
הוא אף פעם לא נפגע מבחינתי. מעולם לא הראה לי סימן של עצב או כעס המעיד שהוא אנושי.
מעולם לא נתן לי הרגשה שאני פחות ממושלמת ולכן כל כך נפגעתי ממנו כאשר כל העולם זעק שאשנה את זהותי המורכבת.
"ואוליי אני לא משקר?" הוא שאל והמשיך "תפסיקי לראות את הרע שבך. יש אנשים שבשבילם את כל העולם. שבשבילם את מושלמת כמו שאת."
"אבל אני אפילו לא קרובה לשלמות" הרמתי את קולי "איך אני האמין לך כשמכל עבר מזכירים לי שאני פחות מזה? אני שונאת אותך. אתה נותן לי להרגיש שאני מישהי שאני לא."
הוא יודע כמה שאני נפגעת מאותם המילים שכל האנשים אומרים עליי. " אני לא צריכה הוכחות כדי לדעת שאני בנאדם רע." אמרתי והרגשתי איך כל המרירות שאגרתי מצטברת בתוכי.
"תסתכלי עליי" הוא דרש והרים את קולו בפעם הראשונה. מתוך אינסטינקט הרמתי את מבטי לזוג עייניו והוא הטיח בי "אף אחד לא יכול להגיד לך מי את! את אמורה להכיר את עצמך הכי טוב שיש, אם לא תדעי מי את לעולם לא תחיי בהרגשת סיפוק עצמית. לעולם לא תמצאי את עצמך בעניים אחרות. את מבינה?" הוא עצם את עיניו ופקח באיטיות "כשמסביבך מנסים להראות לך מי את, לעולם לא תכירי את עצמך. תצאי מהמציאות שהאנשים הכתיבו לך ותדברי עם עצמך. אני יודע שאת יותר טובה ממה שאת מציגה".
התרחקתי ממנו בהרגשה של בדידות "יום אחד אתה תלך, ומי יחזיק אותי חזקה מול עיניים רעות?" שאלתי וחיבקתי את עצמי, הרגשתי רעידות בתוך גופי.
הפעם הוא נראה רציני ואמר "כשתדעי מי את, את לא תצטרכי אותי כאן. תאמיני לי שהעולם כבר יביא לך דמות מעודדת. עברת את אותם העיניים הרעות עד כה אז מי יוכל להגיד שאת חלשה? תאמיני, את חזקה יותר ממה שאת חושבת! הרי גם אותי את מחזיקה". הוא סיים ונתן לי להרהר בדבריו.
"אתה צודק" אמרתי ושקעתי למחשבותיי, איך שרדתי בתוך חיים שרצו רק להחליש אותי?!
"אני חושבת שאני מחבבת אותך" אמרתי וחייכתי חיוך פייסני.
"אני חושב שאת לא צריכה אותי יותר" הוא אמר והביט לאופק.
עיניי התמלאו בדמעות וניסיתי להעלים אותם תוך מצמוצי עיניים.
"אבל.. אני אתגעגע" אמרתי בצרידות פתאמית ופחדתי באותם רגעים שהוא ילך באמת
"אמרת שאת יודעת שאלך. הגיע זמני" הוא קם והתחיל ללכת. רצתי אליו וניסתי לעצור אותו "אני צריכה אותך" אמרתי בתקווה שיחזור "אני אוהבת אותך" צעקתי בתקווה שישמע.
הוא הסתובב וחייך חיוך עדין שאומר שמאוחר מידי אבל עדיין טוב לשמוע לאחר שנים ארוכות.
___אדם צריך לדעת מתי לומר את המילים הנכונות ואם פיספס שלא ישכח שזה אף פעם לא מאוחר כמו שלא מאוחר מידי להכיר את עצמך__
תגובות (2)
מהמם!
תודה :)