הגשר.

"שבי בבקשה", אמרה מנהלת בית המשוגעים, הגברת בריגס. אך מיקה לא הקשיבה לה, היא ידעה שהיא לא משוגעת, דברים מוזרים באמת קרו במקום הזה!, היא הייתה משוכנעת בכך.
במקום לשבת על הכיסא שלידה, מיקה התיישבה על הרצפה הקרה, כורכת את ידייה סביב גופה ומתחילה להתנדנד כאחוזת דיבוק. "אם זה מה שאת מעדיפה..", אמרה גברת בריגס.
"שמך הוא מיקה.. נכון?", ווידאה, שום תשובה.
"אוקיי", אמרה המנהלת. "את מבינה שזה לא ילך אם לא תשתפי איתי פעולה, נכון?", היא שיחקה במשקפייה, כמנסה להעניק סמכות לדבריה. מיקה הייתה בכלל במקום אחר, היא לא יכלה להוציא ממוחה את המחשבה על כל הדברים שקרו. "גברתי הצעירה! קומי ודברי עימי כמו שצריך!", אמרה בטון סמכותי. "את צריכה להיות שמחה שלא נשלחת לכלא!", בריגס קמה ממושבה וצעדה אל מיקה. היא תפסה בידה וניסתה להקימה. מיקה נרתעה ממנה, היא איבדה את הכרתה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מיקה רצה בכל כוחה, מנסה לברוח כמה שיותר מהר מרודפייה ולהגיע אל השער כמה שיותר מהר. הסכין הייתה בידה, כמובן שהיא לא רצתה לעשות בה שימוש אך העדיפה לקחתה מהמטבח ליתר ביטחון. "את לא תצליחי לברוח לעולם!", צעקה מנהלת הפנימייה, גברת בריגס. מיקה לעולם לא תסלח לה, היא נזכרה במייקי שלה, שכבר לא יחזור. "את הרגת את האח הקטן שלי! אני אברח מכאן ואין לך שום דבר לעשות בנידון!", צעקה מיקה תוך הריצה. היא נשמה נשימות מהירות ושטוחות, ליבה פעם בחוזקה גם מהריצה אך בעיקר מהלחץ שהייתה שרויה בו. היא לפתה בחוזקה את הסכין, עוברת בגשר הקוסמון שמאוד קרוב לשער, הגשר היה תלוי מעל תהום עמוקה, השומרים של בריגס התקרבו אליה, הם היו רוחות רפאים חמושות, אך אחדים מהם היו בני אנוש בשר- ודם. הם התחילו להתקרב אליה, אחד מהם ניסה לדקור אותה עם הסכין שבידו, היא הייתה חייבת לנקוט בדרך כלשהי. היא הושיטה את ידה שאוחזת בסכין אליו, ובטעות היא פגעה בליבו, הוא צנח על הגשר, שותת דם. "ל.. לא!", הזדעזע מיקה וצנחה לידו על בירכייה. דמעות החלו לזלוג מעייניה. "אני לא התכוונתי להרוג אותך!", מלמלה אל השומר הגונח ומשתעל על הקרקע. לפתע גברת בריגס צצה מאחוריה, היא סובבה אותה ומשכה אותה אליה, עד שיכלה להרגיש את נשימותיה. "את עומדת להיענש בצורה שבחיים לא היית חושבת עליה, אני עומדת לשלוח אותך ליקום מקביל!", אמרה בריגס והוסיפה צחקוק מרושע. מיקה הכחושה כמעט וקרסה, היא בקושי נשמה, והתחילה להרגיש לא טוב בכלל. היא משכה את צווארון שמלתה, לפתע החל להיות לה חם. "כן מותק", אמרה גברת בריגס ששמה לב לסבלה של מיקה. "זה מתחיל, את עומדת להפוך למישהי אחרת, את תישלחי ליקום מקביל. והכי גרוע, את לא תזכרי מי את.", אגלי זיעה הצטברו על מצחה של מיקה, היא כבר התכופפה על ברכיה, מתחילה להרגיש את הכל מסתובב מסביבה ומקבל מראה מוזר. "את תהיי בבית המשוגעים שבניהולי, ותישארי שם עד סוף חייך", אמרה בריגס, רוכנת לעבר מיקה. "אבל..", אמרה מיקה, באמצע המשפט היא קרסה לצידה של בריגס, ראשה נשמט הצידה, נותן לשיערה לגלוש על פניה. בריגס הרימה את מיקה המעולפת בזרועותיה, והניפה אותה מעל כתפה, מפילה אותה לתהום החשוכה והעמוקה. "זה בסדר מותק, לפחות לא תזכרי שאני אמא שלך.", היא הקישה באצבעותייה, ונעלמה משם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"מיקה! תתעוררי!"
"מ..מה?", מלמלה, היא הייתה בחדרה. היא פקחה את עינייה וראתה את אימה מולה. "זה היה רק חלום?", שאלה בקול, מתרוממת ומביטה על חדרה הצבוע בצבעים עזים. "אין לי מושג על מה את מדברת מותק, אבל אני חושבת שכן, תתארגני לבית הספר, שלא תאחרי.", אימה יצאה מהחדר, היא סגרה את הדלת אחריה, מגנה על הסוד שלה. היא הסתכלה על הגשר שעליו היה ממוקם חדרה של מיקה, משתוקקת להרדימה שוב, ולגרום לה לסיוט חדש.