לא איבדת פעמיים
הוא היה ידוע בשכונה כאיש חסר סבלנות וכעסן.
הנקישה בדלת העירה אותו מתנומת חוסר המעש.
"מי שם ?" הוא אמר בכעס (וחשב: "שוב ילדים הטיפשים הללו").
"שמי רננה – אפשר שתפתח לי את הדלת – ונדבר?" ענה קול עדין ומהסס של נערה.
הוא גרר עצמו מהספה ופתח את הדלת: "במה אוכל לעזור לך?" (הפעם קולו מעט התרכך למשמע ההיסוס בקולה).
"אני רננה, לומדת במכינה הקד"צ שבשכונה, והמדריך שלי הפנה אותי אליך כי רציתי להתנדב ולעזור במה שאפשר" ענתה בקול יותר בוטח.
"במה תוכלי לעזור לי – איש זקן וחסר תוחלת? לא עדיף לך לבלות בקרבת חברים בני גילך?"
"שמעתי שאתה לבד וצריך משהו שיארח לך חברה, כל אדם אסור שיישאר לבד – ואני מעדיפה לשמוע ולהכיר אותך עם ניסיון חיים שמעניין פי אלף מצעירים שרק בתחילת דרכם. בבקשה תן לי צ'אנס.."
כך היה המפגש הראשון שלהם.
מאותו יום הם החלו להיפגש, בתחילה פעם בשבוע, אח"כ כל יום, ולבסוף כמעט כל פעם שיכלה.
וכך לאט דלתי ליבו חרקו ונפתחו אחרי שנים רבות אחרי סוגר ובריח.
היא סיפרה לו על משפחתה, על אביה ואמה, על אחיה ואחיותיה, על הבית המלא שמחת חיים גם במריבות. על החלום שלה להיות אחות ולעזור לנזקקים.
רננה חדרה והמיסה את קירות ליבו שהיו עד אז קפואים וקרים כקרח.
כשביקשה שיספר גם הוא על חייו הוא היסס בהתחלה, הרי הסיפור שלו עצוב וכואב שעדיף שישאר קבור ונסתר, אולם כשהפצירה בו שוב ושוב, ועיניה היפות הזכירו לו נשכחות, הוא נכנע והחל אט אט לגלות טפח ואחר טפחיים מעברו:
הוא סיפר לה על זוג צעיר ומאוהב, וילדה עם עיניים דומות לשלה, שהמלחמה סחפה אותם לתוכה.
על הכאב הבלתי יאומן כשהגרמנים ירו בילדה לעיניו, ולבסוף גם ראה במותה של אהבתו היחידה.
רננה הקשיבה והוא ניגב את הדמעות התגלגלו על לחייה.
הוא ורננה הפכו מזרים גמורים למעין בני משפחה, היא קראה לו סבאבא (כאילו סבא ב") והוא קרא לה רננוש.
יום אחד שאלה אותו: "הלוא כשהמלחמה הסתיימה היית בחור צעיר, מדוע לא הקמת שוב משפחה פה בארץ – כמו רבים שהכרתי?"
הוא היסס לרגע וחשב: " זה לא שלא יכולתי, אבל מה שקרה למשפחתי בשואה נצרב בי בכאב שכמעט ולא יכולתי לשאת, וכל פעם שעמדתי בפני אפשרות כזו – ברחתי כמו מאש כי ידעתי שאם עוד פעם אאבד ילד – לא אוכל לשאת שוב כזה כאב".
רננה הבינה ללבו ולא שאלה יותר דבר בנושא זה.
כשהגיע חג שמחת תורה רננה אמרה לו שתבוא לבקר אותו בערב החג עם אחיה הקטן ותביא איתה ארוחת חג לשלושתם.
האח הקטן שלה התברר כנער גבה קומה ומלא הומור, וכמעט מיד נקשרו שניהם בשיחה וצחוק, ורננה הביטה בהם מאושרת.
בסוף הערב, לעת הפרידה, סיפר אחיה שרננה לוקחת אותו משם למסיבה של מוזיקה בדרום – ליד עזה, אחרת היו נשארים יותר כי כיף לדבר איתו.
באותו לילה הוא לא הצליח להירדם, מחשבות התרוצצו במוחו:
" האם טעיתי שלא הקמתי משפחה? הלוא היום בארץ שלנו אין יותר נאצים… היום לא היה קורה שוב אסון".
בצהריים הוא הדליק את הטלוויזיה וחשכו עיניו:
"מחבלים הרגו צעירים שבילו במסיבת מוזיקה בדרום…".
הוא הרגיש שרגליו כושלות, שליבו חדל מפעום… מה עלה בגורל רננה ואחיה???
הוא חש שוב את אותו כאב מוכר ואיום. אין מנוס ואין מסתור מפניו.
כשראה במסך את פניה עם הכתובית: " חטופה לעזה" היגון החל שוב להקפיא את ליבו יותר ויותר ככל שנקפו הימים.
עברו מספר שבועות בהן דברו המומחים על עסקת שבויים שמתרקמת, ואז הודיעו את שמות המשוחררים, ורננה!! שמה הופיע אחרונה ברשימה.
באותו לילה הוא נשאר ער והחליף באובססיביות ערוצי טלוויזיה בתקווה לשמוע את שמה או לראות את פניה.. העייפות לאט השתלטה עליו ועיניו נעצמו בשינה טרופה.
בשעה 2 בלילה צלצול הטלפון העיר אותו בבהלה. "מי יכול לצלצל אליי – ועוד באמצע הלילה?"
"מי שם?"
"סבאבא, זו אני רננה – רציתי לומר לך ששבנו הביתה – והפעם לא איבדת שוב את משפחתך"
תגובות (0)