כשתגדלי

"זאת כבר הפעם השנייה קווין, שעוצרים אותך בעוון גניבה. הפעם אני לא אוכל לתת לך אזהרה, ואתה יודע את זה." אמר קאי , השוטר הראשי של העיירה.
"מה אתה מצפה שאני אעשה, אגווע ברעב?" נשענתי לאחור
"קווין, אתה סיכלת כל ניסיון אימוץ שנתנו לך, אני לא מבין מה אתה רוצה." עיניו של קאי התכווצו. טוב, אני לא מצפה ממנו להבין.
"מה אתה לא מבין? אני לא אזוז מפה בלי אחותי." אמרתי בעס.
"אחותך גוססת קווין, ימיה ספורים, אי אפשר לאמץ אותה. אפילו על טיפול רפואי הולם אי אפשר לשלם." אמר קאי
"אתה מתכוון לעצור אותי עכשיו?" שאלתי "כי אם כן, תעשה את זה מהר, יש לי אבא שתוי להאכיל בבית." אמרתי
"אני לא רוצה לעצור אותך, אתה יודע נכון?" שאל קאי, זה היה ברור שהוא מרחם עליי.
קווין המסכן, נולד לאימא חולת סרטן ואבא שתוי בשכונת עוני מסריחה.
"אני לא צריך את הרחמים שלך קאי." אמרתי ביובש
"אני הולך לבקש מהשופט חנינה, ולהגיד שיש לך נסיבות מקלות, אני באמת מקווה שזה יעבוד קווין, ילד בגילך לא צריך לעבור משפט ולהיכנס לבית עבריינים צעירים." אמר טום, שעד עכשיו היה רק עד לשיחה מתוקף מתפקידו כעורך דין, והרים את דפי התלונה משולחן החקירות לידו.
"אולי תגיד שאני חולה נפש, שמעתי שזה אחלה טיעון." גיחכתי.
"אני יכול ללכת עכשיו?" שאלתי
"כן. בעוד כשבוע תקבל זימון לבית משפט, אני בינתיים אשב על התיק שלך ילדון." אמר טום והרים את מבטו לקאי.
"שבוע פנטסטי." חייכתי בלגלגניות ויצאתי מחדר החקירות.
"לאן אתה מתכוון ללכת עכשיו?" שאל טום, שבדיוק יצא גם הוא מהחדר חקירות.
"טוב, לא הביתה," אמרתי בחיוך "אני אלך לבקר את אחותי, אני חושב." אמרתי
"אתה יודע, הממשלה אמנם מתעלמת מהשכונה הזאתי, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת. אני מבטיח לך קווין, לא משנה מה, אני אוציא אותך מכאן." אמר טום
"אני לא זז לשום מקום בלי אחותי." דחפתי את דלת תחנת המשטרה ויצאתי החוצה.
"בסופו של דבר, היא תמות. אתה לא יכול להמשיך להרוס לעצמך את העתיד בגלל זה." הוא לחש והסתובב לכיוון הרכב שלו.
התחלתי ללכת לכיוון הבית חולים הרעוע שהממשלה סיפקה לשכונה שלנו, משמאלי ילדה בסביבות גיל השבע, אולי פחות, הושיטה את ידה במטרה לקבל כסף, כשהסתכלתי עלייה, יכולתי להבחין בעינה המדממת.
צרחות נשמעו מכל עבר, בטח עוד אונס.
הגעתי לבית חולים, פותח את הדלת וינגש ישר אל המעליות, כבר שיננתי את המסלול לחדרה של פריאה בעל פה, מה עוד היה לי לעשות?
"מה נשמע קווין?" שאלה האחות של פריאה כשעברה לידי
"הי לייס, הכל טוב." חייכתי אליה "מה עם פריאה?" שאלתי
לייס הייתה אחת האחיות החביבות עליי, היא הייתה בתת משקל, כמו רוב תושבי השכונה, רק שעלייה ראות את זה הרבה יותר, כולם מכירים את הסיפור של אמא של לייס, שהייתה סכיזופרנית, וניסתה לשרוף אותה כשהיא הייתה בת שלוש, מתוך טענה שאלוהים לחש לה בלילה לעשות כך. לייס אומנם לא נשרפה, אבל גופה מלא בכוויות, שלמזלה לא הצליחו להגיע גם לפנייה מלאות החן.
"הייתה לה הידרדרות קלה במצב לפני שעה, אבל הצוות הצליח לאזן אותה." אמרה לייס, פנייה היו חסרות הבעה, לא ברור אם אפשר לשמוח או לבכות במצב שכזה.
"אני יכול להיכנס?" שאלתי בחיוך
"אני חושבת שכן, אבל לא יותר מחצי שעה, היא צריכה לנוח." אמרה לייס ופתחה את דלת החדר המבודד של פריאה
"היי ראי." חייכתי , למרות שבאותה שנייה רציתי להתאבד. בחיים לא ראיתי את פריאה במצב כזה נוראי, שיערה, שפעם היה שחור ובריא, איבד הברק שלו, וגם צבעו דהה, עורה, שהיה עטוף זיעה, היה חיוור, ועינייה שידרו עייפות ועצב ושפתייה איבדו את צבען ונסדקו. אך חיוכה, חיוכה האופטימי, המתוק והאוהב, לא השתנה כלל. היא הייתה מחוברת לכל כך הרבה מכונות..והיו סביבה כל כך הרבה צפצופים…
"קווין." היא חייכה
"איך את מרגישה?" קולי נשבר, לא משנה כמה אני מנסה להיות חזק מול פריאה, המראה החולה שלה שובר אותי כל פעם מחדש, הידיעה שהיא עומדת למות לי בידיים בכל רגע, ואני יכול לעשות משהו, אם אקח אותה לרופאים שבבירה, הם אולי יצליחו..אבל זה בלתי אפשרי.
"אני רוצה לאמץ ארנב." היא אמרה כשהתיישבתי על מיטתה
"אה באמת?" חייכתי אליה
"כשאבריא, אני אוכל לאמץ ארנב?" היא שאלה בתמימות.
"כשתבריאי.." לחשתי
"אני רוצה לפתוח ארנבייה." היא צחקה, ולאחר מכן השתעלה.
"ארנבייה?" שאלתי
"כן, אני רוצה שיהיו בה את כל הארנבים שבעולם, ואם מישהו אי פעם ירצה ארנב, הוא יבוא לארנבייה שלי, ויקבל אותו בחינם, וככה, לכל הארנבים שבעולם יהיה בית חם, והם לעולם לא יסבלו." אמרה
"וואו, זה באמת מטרה ראויה לשבח." אמרתי בחיוך
"זה יותר ממטרה, זה החלום שלי," היא אמרה "לייס אמרה שכשאני אגדל, היא אפילו תעזור לי," היא השתעלה חזק, והמכונות התחילו להשמיע רעשים חזקים
"כשתגדלי." לחשתי למשמע קול הדממה, וחבורה של רופאים נכנסה אל החדר.