כשיהיה לי קצת יותר זמן

היא מסתכלת על חלון הראווה, וכבר יכולה להרגיש את הטעם ההוא של כיכרות הלחם החמים.
"היישר מהתנור…" השף השמנמן צועק ומלפף את קצה השפם השחור והקוצני שלו.
אני מחייכת ומחליטה בסופו של דבר לעבור את מפתן הדלת ולקנות כיכר לחם מעלה אדים.
" שלום לך, גברת…" האופה מצהיר בחום ומסובב על אצבעותיו העבות בצק, פרוס לצורת עיגול דקה שמסתובב ומסתובב.
הוא מסתובב ברחבי החנות, מסובב סביב אצבעותיו העבות בלי בכלל להתאמץ. מדהים. מיומנות.
"כיכר לחם…." אני ממלמלת. הוא מחייך חיוך רחב מתחת לשפם שלו ומכוון אותי למדפי הכסף, מלאים בכיכרות שטרם הספיקו להתפזר בחנות. הניחוח. לחם טרי.
"תבחרי את מה שנראה טוב בעינייך" הוא קובע ופונה לסובב את הבצק מאחורי הקופה. אני שולפת את הכיכר שנראית לי הכי נפוחה וניגשת אליו. אני מוציאה את הארנק, ומשלמת בנדיבות יחד עם טיפ שמן.
הוא קד לי עם הראש, ואני ממהרת לצאת.
היא עדיין שם, מלקקת את שפתיה ברעב.לא חולפות מספר שניות והיא כבר שמה לב לניחוח המתקרב.
היא מרימה את מבטה אליי, עיניי עגל גדולות ושחורות תחת פוני מבולגן ובלונדיני. מטונף.
אני מגישה לה את כיכר הלחם. היא משתהה מספר שניות ומיד אחר כך מגישה לי טופי קרמל ישן בתמורה.
אני מסתכלת על השעון המחובר לרצועה שעוטפת לי את פרק כף היד. אני מאחרת.
אני מתכופפת ומנשקת את המצח של הילדה בעודה בולסת את הלחם פירורים-פירורים.
אני מפנה את הגב והולכת.
אני דואגת לה,
ובסוף מחליטה לשוב יום למחרת,
כשיהיה לי קצת יותר זמן…