כשהבית ריק

ערב שבת היה תמיד אירוע בבית שלנו. למרות שאני באה ממשפחה חילונית לגמרי, כבר מגיל קטן הרגשתי משהו באוויר עם דמדומי הרקיע שבישרו על כניסת השבת לאזורנו.
בחמש פחות רבע, כמו שאבא היה אומר, הייתה עוטפת את כולנו יראת כבוד, שמחה והתרגשות שחשים רק בנוכחות של בת אצולה.
אימא הייתה נכנסת לחדר, בשמלת השבת ובפנים קורנות, מתבוננת בציפייה דרוכה בחלון שאבא יחזור מבית הכנסת. בינתיים אחותי דייבי ואני עסוקות במקצה שיפורים אחרון. כאן המזלג עקום, שם המפה הלבנה קצת מקומטת, לא מגוהצת ומעומלנת כהלכה. מה יהיה? מה יגיד אבא?
וכל הזמן הזה עולים מן המטבח ריחות הבישול של אימא שממלאים את הבית בחגיגיות וטוהר שישוו לה רק טבילה במקווה לפני החתונה או כניסה של בן משפחה בבריתו של אברהם אבינו. המרק הצח עם האטריות הדקות, הדגים המתבשלים בסיר על אש קטנה. ריח הניקיון שכמוהו אפשר להריח בבית רק בפסח ובליל שבת.
ואז, בחמש ועוד 8 בדיוק, הוא היה מגיע. שתי דפיקות בדלת, כחכוח רם בגרון. הדלת נפתחת ואבא במלוא הדרו ניצב בפתח הדלת – כמו חתן שמחכה לאישור מהרב להתקדם אל עבר החופה.
היה לו לאבא מנהג קבוע בליל שבת – נשיקה על הלחי, חיוך מאוזן לאוזן וקימוץ מרשים במלים. רק אחרי הדלקת הנרות, היין והברכות, הרשה לעצמו לדבר בנדיבות, כמי שעמד שבת נוספת בכל המטלות. היה שואל לשלומנו, מניח יד אוהבת על ידה של אימא ומפליג בסיפורים על בית אבא בפולין שלפני המלחמה.
עם השנים התקצרו הסיפורים והארוחות והעבר פינה מקום להווה. הסיפורים והשירים ביידיש התחלפו בפזמונים של אלביס וריצ'רד הקטן.
אחרי שאימא נפטרה אבא מיעט ללכת לבית הכנסת וגם הביקורים שלנו הלכו והתמעטו. אריק איינשטיין קרא לזה הגוזלים שעפים מן הקן, וכמו בשיר שלו יכולנו לראות את הציפור הזקנה שנותרה לבדה, מרוטת נוצות ומחכה ליד החלון לנכדים שיגיעו.
כשאבא נפטר קבעתי לעצמי מנהג להדליק נרות בכל שישי ולנקות את הבית לכבוד שבת המלכה ולזכרו של אבא, שחי משבת לשבת. הקפדתי על כל המנהגים שלו והכנתי את האוכל שאהב, כאילו הוא עדיין חי בינינו וחיוכו ממלא את הבית.
ערבי השבת החגיגיים החזיקו מעט מאוד, ועוד לפני שהספקתי להרגיש את השכינה היא ברחה מהחלון, כמו הילדים שפרחו מהקן.
כיום אני כבר סבתא לנכדים, שמגיעים רק כשצריך לעשות בייביסיטר או לקבל מתנה לפני החג.
השבת עדיין נכנסת בחורף בחמש פחות רבע, רק שאצלנו כבר אף אחד לא מחכה לה. דמדומי השמש לא מבשרים על חילופי חול בקודש והנרות שוכבים יתומים במגרה, מחכים להפסקת חשמל כדי להפיץ את אורם. ועדיין, בכל שישי, כשהשעון מראה חמש ועוד 8 בדיוק, אני מפנה מבט לדלת ומחכה לשתי נקישות מדודות. שבת שלום.