כרמן

(מבוסס על השיר "Carmen" של לאנה דל ריי)
כרמן הייתה נערה יפה מאוד: שערה החום כהה שהיה פזור כל הזמן,עיניה החומות-ירוקות היפות והחודרות ושפתיה הגדולות והדקות שלרוב היו מרוחות באודם בצבע אדום בוהק.
היא הייתה בת 17.והיא הייתה לבד. נשענת על טוב לבם של אנשים זרים.
היא הייתה זונה: זאת הדרך היחידה שהייתה לה להתפרנס,ולממן את ההתמכרות שלה לאלכוהול.
התמכרות שלאט לאט הרגה אותה. אבל לכרמן לא היה אכפת: גם ככה היא מעולם לא ראתה את עצמה כאדם בעלת תכלית או מטרה מסוימת. סתם עוד נשמה אבודה.
כילדה,הוריה תמיד מיהרו למצוא לה תפקידים בסרטים שונים,לממן לה לימודי משחק מגיל מאוד צעיר. היא הייתה ילדת פלא כזאת, מהילדים האלה שאסור להם לאכזב.
עד גיל 10 היא הספיקה להופיע בארבעה סרטים ושתי הצגות תיאטרון.
תמיד היו רושמים עליה בעיתון המקומי: כרמן גרנט,הצעירה המבטיחה,מופיעה בטלוויזיה הארצית. כמה שהיא שנאה את זה.
אבל אמה? אמה הייתה מתרגשת בכל פעם,ממהרת להשוויץ בכרמן מול חברותיה העשירות והסנוביות. אביה היה נוהג בין סיגר לסיגר לדבר על הקריירה שלה בקולי קולות בכל אירוע מזדמן,והיא הייתה חומקת מהר לחדרה,מנסה שלא לשמוע. בבית הספר היא הצליחה פחות: היה לה קשה לזכור את כל האירועים ההיסטוריים והמשוואות והחוקים,אבל לא נראה שזה שינה למישהו: כולם ידעו שהיא תהיה כוכבת. הילדים שנאו אותה. הם היו נוהגים לקרוא לה מכוערת ומגעילה,למשוך בשערה ולגרום לה למעוד על האספלט הקשה ליד השער.
כמובן שהיו מענישים אותם,אבל הנזק בכל זאת נעשה, וכרמן, חרף מחמאותיהם הבלתי פוסקות של הוריה והמבוגרים האחרים, החלה להרגיש עצובה וריקה מבפנים. רק מול המצלמה הצליחה למצוא שמחה מסוימת. היא נהנתה מלשחק כשהיא חשבה על זה, היא פשוט לא נהנתה מכל תשומת הלב המוגזמת.
הגיע גיל ההתבגרות, וכרמן הפכה מילדת פלא לנערה יפה ומוצלחת. כל הבנות קינאו בה וכל הבנים חיזרו אחריה, פוזלים לעבר המחשופים אותם היא לבשה בתדירות גבוהה.
לפחות ככה היא הרגישה שהיא שווה משהו.
למרות השמועות שרצו עליה, שהיא נותנת לכולם, לכרמן היו מעט מאוד בני זוג, והיא לרוב נפרדה מהם אחרי זמן קצר. לא שהיא שנאה אותם או הייתה מתנשאת: היא פשוט הרגישה שהיא לא מסוגלת להכיל לגמרי את עצמה שלא לדבר על אדם אחר. היא הרגישה,למרות שלא רצתה להודות בכך בפני עצמה, שהיא לא ראויה למערכת יחסים. או לאהבה.
היא הרגישה רע מאוד עם עצמה. הציונים שלה לא היו טובים במיוחד,והיא הרגישה שהרבה מאוד אנשים שונאים אותה. שעות היא הייתה מסתכלת מול המראה,מנסה להבין מה דפוק בה, למה אי אפשר לאהוב אותה. היא חשבה שאפילו ההורים שלה לא אוהבים אותה,אלא רק מנפנפים בה כאילו היו מנפנפים בתכשיט יוקרתי. למרות כל העצב, היא חייכה וצחקה, כדי להעמיד פנים שהכל בסדר. והאמינו לה. אחרי הכל, היא הייתה שחקנית.
כולם האמינו שאור מקיף אותה,גורם לה לזרוח בדרך שבה היא זרחה. אבל הם לא ידעו שהכל מזויף, ושהדבר העיקרי שמקיף את כרמן הוא החושך.
לא מזמן היא ברחה מהבית,מבית הספר,מההורים. היא התחילה להסתובב לבדה ברחובות הקטנים של העיר,ישנה אצל מכרים ולפעמים אצל קליינטים אם הם היו מהסוג הנדיב. רובם סתם היו זורקים אותה מיד אחרי, והיא הייתה נאלצת לישון על הספסל הקשה והלח בגינה הציבורית.
אחרי כמה חודשים, היא פונתה לבית החולים: מצאו אותה שרועה חסרת הכרה על המדרכה, אחרי ששתתה יותר מדי אלכוהול. היא הייתה בסכנת מוות. כשהיא התעוררה בבית החולים היא נכנסה לפאניקה,ורק לאחר שהרופא נכנס במהירות לחדר והסביר לה מה קרה היא יכלה להירגע. לאחר שנרגעה היא שכבה על המיטה,מנסה לחשוב, לעכל מה שקרה לה.
הראש שלה עדיין כאב.
"מזל שהגענו אלייך בזמן"-אמר הרופא "כמעט ומתת ממנת יתר".
"אני כל כך מצטערת"-כרמן אמרה ופתאום דמעות החלו לרדת מעיניה, להחניק את גרונה.
"אין לך על מה"- אמר הרופא בהבנה-"זה לא המקום שלי לשפוט אותך".
"יש לך בנות?"-שאלה,והפתיעה את עצמה.
"שתיים"-הוא אמר בחיוך.
"אתה אוהב אותן?"
"ברור. הן הבנות שלי".
"ואם היו מוצאים אותן על סף מוות ממנת יתר של אלכוהול לבושות בבגדים של זונה מסריחה באמצע הרחוב,עדיין היית אוהב אותן?"-אמרה,הבכי מתגבר מרגע לרגע והקול שלה נשבר.
"כי אני לא חושבת שאבא שלי אי פעם אהב אותי"-היא אמרה והפתיעה את עצמה שוב עם הפתיחות הזאת,שבדרך כלל לא באה לה. היא הייתה רגילה לזייף הכל.מה קורה לה?
"ברור שהוא אהב!"-אמר הרופא בהפתעה-"והוא עדיין אוהב,אני בטוח".
"אני לא חושבת"-היא אמרה,מוחה את הדמעות מעיניה.
"אני לא בת של אף אחד".
"אל תגידי את זה"-אמר הרופא. "הכל יהיה בסדר".
"אתה חושב?"-היא שאלה,בלי טיפה של ציניות בקולה.
"בטח! את צעירה,את יפה. כל החיים שלך לפנייך."
"אני לא יפה"
"כולם יפים"
"כולם חוץ ממני"
"אם את אומרת"-אמר הרופא והתחיל לצחוק.
כרמן התחילה לצחוק גם. צחוק גדול ומתגלגל. לא הצחוק הקטן והחינני הזה ששיחקה כחלק מהדמויות שגילמה. צחוק אמיתי.
"הלוואי שהייתי הבת שלך"-היא אמרה לפתע.
"אבל יש לך אבא משלך. ולי יש בנות משלי".
"טוב,לפחות אבא שלי צדק בדבר אחד. אי אפשר להתווכח עם רופאים."
והם שוב התחילו לצחוק.
כעבור כמה ימים נאמר לה שעליה ללכת לגמילה,ומשם היא תוכל לפתוח דף חדש.
סוף סוף,הזדמנות להיות משהו שהיא רוצה. לא רק שהיא לא התנגדה: היא אפילו התרגשה.
"המון תודה. על הכל"-היא אמרה לרופא וחיבקה אותו.
"העונג הוא שלי"-הוא אמר.
"אני לא מאמינה. שכחתי לשאול איך קוראים לך."
"קוראים לי דוקטור קופר. אבל את יכולה לקרוא לי הארי"-אמר וחייך.
ואת כרמן נכון?"
"כן, אני כרמן."
ובפעם הראשונה, היא התגאתה להגיד את זה.