יש לי סרטן והוא לא יינצח

החלטתי לשתף את השכבה שלי בתיכון בתגלית ששינתה את חיי. ידעתי שבדרך זו או אחרת, יתחילו שמועות אודות היעדרותי הממושכת מבית הספר, והעדפתי שאת הסיפור שלי, אני אספר.
"טוב, אממ.. בוקר טוב. אני מניחה שאתם שואלים את עצמכם למה אתם פה. ביקשתי מרכזות השכבה לכנס אתכם כדי שתהיה לי את ההזדמנות לדבר אתכם" תוך כדי שאני מנסה במחשבותיי למצוא את המילים המתאימות לספר את מה שקורה, אני רואה את מבטיהם המבולבלים של חבריי לשכבה, לא מבינים למה אני נואמת בפניהם בשעה כה מוקדמת של הבוקר. הבנתי שאם אחכה עד שאמצא את המילים הנכונות ועד שאהיה מוכנה, אני עלולה לחכות לעד- "טוב, אני פשוט אגיד את זה" אמרתי ולקחתי נשימה עמוקה אך שקטה- "יש לי סרטן." לא רציתי שיתחילו לחשושים ומבטים של הלם ושוק וצער אז באותה נשימה המשכתי "לפני חודש וחצי הלכתי לבדיקות. בבדיקות מצאו משהו חריג. כשעשו בדיקות למשהו החריג, מצאו שיש לי משהו חריג במשהו החריג. בכל מקרה, מצאו שיש לי סרטן בריאות" עצרתי. העפתי מבט באולם בניסיון לראות את תגובות הנמצאים. ישבתי על קצה הבמה, כדי שאוכל להיות בגובה של היושבים בכיסאות. מראש תכננתי, שלא אעמוד וארגיש כאילו אני מעבירה הרצאה, רציתי לשבת, להיות חלק מהשכבה. "בעקבות הסרטן, לא אגיע לבית הספר במשך.. כמה חודשים לפחות. אני אהיה מאושפזת בבית חולים ואעבור כל מיני טיפולים ובדיקות" שקט. במשך שלוש השנים שלי בחברת שכבתי, בחיים היא לא הייתה שקטה כמו שהיא עכשיו. אפילו בטקסי יום זיכרון, היה איזה חכמולוג שצחק בזמן שירת התקווה וגרר אחריו חצי שכבה. "תשמעו, אף אחד לא יודע איך להתמודד עם סרטן עד שיש לו סרטן. ואני אגלה לכם סוד- לי יש סרטן, ואין לי מושג איך להתמודד איתו" פלטתי בגיחוך. היו מעטים שצחקקו, מיעוט אחר שבכה. אבל הרוב שתק. הסתכלתי על רכזת השכבה שלי, שאותה שיתפתי במהלך שנותיי בתיכון בדברים שאת הוריי לא שיתפתי. באיזשהו מקום היא הייתה אמא שנייה עבורי- ולראות את אמא בוכה, גורם ללב שלך להתנפץ לאלפי רסיסים. "אני ביקשתי לשתף אתכם בזה, כי ידעתי שבשלב מסוים יעלו שאלות, והשאלות יצמיחו שמועות ושמועות הן דבר אכזרי. רציתי שאתם תדעו ממקור ראשון את האמת, ושלא יאכילו אתכם בחצאי סיפורים" נאנחתי. הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה, אני שונאת לבכות מול אנשים, זה גורם לי להרגיש חלשה ומובכת. אבל זה היה בלתי נמנע. "לא חשבתי שכך שאסיים את כיתה י"ב. לא חשבתי שאפסיק לגלוש, לרקוד, לרוץ ולטייל. תחביבים, בילויים בשעות הפנאי, לימודים למבחנים ובגרויות- הכל נלקח מצידי כמובן מאליו, רק עכשיו הפנמתי כמה הדברים האלו יקרים מפז. אני אוהבת אתכם, ואסירת תודה על ההזדמנות להכיר כל אחד ואחת מכם. זה לא איזה נאום פרידה- אתם לא תיפטרו ממני כל כך מהר- אבל שתדעו, שאתם מדהימים. כל אחד בנפרד, וכולכם ביחד.