ילדת פלא:פרק 1

פתחתי את עיניי,אני שוכבת על המדרכה,כואב לי כל הגוף,שורף לי,אני גוססת.
אני רואה רגלים מתקדמות צעד אחר צעד באיטיות אלי,אני מנסה להביט קצת למעלה,אני רואה נער,
הוא מסתכל עלי ברחמים,"את פצועה,את צריכה עזרה?"
נסיתי לדבר אליו,אבל לא הצלחתי, רציתי להגיד 'בבקשה תעזור לי',אבל לא הצלחתי להשחיק מילה מהפה,
הוא התחיל להתקדם אלי והרים אותי,רציתי לצעוק 'זה מכאיב לי',אבל לא הצלחתי.
הוא התחיל ללכת,"לאן אתה לוקח אותי?"שאלתי אותי בכוח שאין לי,כל כך פחדתי,"אני לוקח אותך לבית שלי,ואני אבקש מאמא שלי עזרה,אל תדאגי אנחנו ניקח אותך לבית החולים,הם יטפלו בך,הכל בסדר",
רציתי לומר לו 'תודה רבה,אתה ממש נחמד' אבל לא רציתי לבזבז את הכוח שלי.

הנה אני שוכבת על מיטה זרה,בבית זר,אין לי מושג איפה אני,אני מרגישה טיפה יותר טוב,אני רואה אישה זרה עומדת לידי ומדברת בפלאפון,אני שומעת אותה אומרת "רק תגיעו מהר,היא נראת במצב ממש קשה,זה נראה חמור היא פצועה בכל הגווף"היא מודאגת,היא רואה שאני ערה,היא אומרת לי "את בסדר?מה הפלאפון של אמא שלך?אני אתקשר אליה" היא נשמעת מודאגת,"האמבולנס בדרך אל תדאגי את תרגישי בקרוב יותר טוב"היא מחייכת אלי חיוך עצוב,"את רוצה מים?",
"כן..אם אפשר"אני אומרת ומנסה לחייך אליה בכוח,היא מביאה לי מים ושואלת אותי, "איך הגעת ככה למדרכה פצועה בצורה כזאת איומה?" את האמת,אני לא זוכרת,אני לא זוכרת כלום,הדבר היחידי שאני זוכרת זה שהגעתי בדרך כלשהי למדרכה וכאב לי כל כך בכל הגוף."אני לא זוכרת" עניתי לה,האמבולנס הגיע,לקחו אותי לבית החולים ושם טיפלו בי,אמרו לי שאני צריכה צריכה לעבור הרדמה ואז יהיה להם יותר קל לטפל בי".
.
אני פותחת עין אחת,ורואה אותי בחדר בית החולים,שוכבת במיטה,לבד,הנער שלקח אותי מהמדרכה נכנס לחדר,

"קמת"הוא חייך אלי,אבל לא החזרתי לו חיוך,הוא התקדם וישב על המיטה,
"קוראים לי שון,עכשיו את זווכרת יותר טוב מה קרה לך או מי את?"הוא שאל וחייך,אני חייבת להודות שיש לו חיוך מדהים,
יש לי גומות בשתי הלחיים,ויש לו עיניים כחולות,הוא נראה ממש טוב,עכשיו אני מצליחה להבחין בו,ולראות אותו טוב יותר.
"אני לא זוכרת עדין כלום,הדבר היחידי שאני זוכרת הוא שקוראים לי נואל",זאת האמת,אבל אני חושבת שזה קצת מוזר,איך זה יכול להיות?
פשוט קמתי על המדרכה,הרגשתי כאב,לקחו אותי לבית החולים,והדבר היחידי שאני זוכרת זה את שמי?
שון מחייך ואומר "את תהיי בסדר",את האמת,אני לא כל כך דואגת,אני מרגישה דיי טוב עם מה שקרה,לא יודעת למה,אבל יש לי הרגשה טובה.
"תודה רבה לך,אני לא מכירה עוד אנשים נחמדים כמוך".
"אני חושב שכל איש שהיה הולך ברחוב והיה רואה ילדה גוססת על המדרכה,הוא היה ניגש אליה,
והמזל שלי,הוא שאני מצאתי אותך",הוא חייך אלי חיוך מאושר,כאילו הוא באמת שמח שפגש אותי.
חייכתי אליו,לא היה לי מה לומר.
"יש לך חיוך מדהים,את צריכה להשתמש בו יותר" הוא צחק.
"תודה",צחקתי,הוא גרם לי למבוכה,
הוא הבחין במבוכה שלי,וניסה לשנות נושא
"מה את מתכוונת לעשות עכשיו?רוב הסיכויים שאת תישארי אצלנו בבית עד שיבינו מי את,לא מצאו עליך כלום שיכול להעיד על זהותך".
נלחצתי מהמחשבה שאני אשן אצלו,אולי הוא סוטה?אולי הוא מצפה שאני אישן איתו באותה מיטה?מה הוא רוצה בכלל?
זה הגיוני שיש אנשים כל כך נחמדים?ומה הוא מנסה להשיג?זה לא מוזר לבקש מבחורה זרה לישון אצלך בבית?
"ואתה בסדר עם זה שאני אישן אצלכם?"שאלתי בפנים מבוהלות,
"ברור,מה נראה לך שנזרוק אותך לרחוב?אמא שלי מייד קפצה על ההזדמות שתחיי אצלנו,בגלל שאני בנה היחיד,
ואבי עזב אותה מלפניי 5 שנים,היא רוצה שיהיה לי עוד אח או אחות,היא מרגישה שאני משתעמם בבית,זה רק אני והיא,
ואם יהיה לי ממש מזל,ואלוהים רוצה להפוך אותי למאושר,אנחנו נאמץ אותך".הוא חייך עם החיוך המדהים שלו,
רציתי להגיד לו שגם לו יש חיוך מדהים,אבל מיד אמרתי,"ויש לכם מקום בישבילי בבית שלכם?"
"לא יש לנו בית ממש קטן,את כנראה תצטרכי לישון איתי באותה מיטה.."הוא אמר.
נבהלתי,ומיד לפני שהספקתי להגיד הוא הוסיף,"סתם אני צוחק אני לא איזה סוטה אל תדאגי..יש לנו בית דיי גדול,
ויש לנו חדר מיותר,אמא שלי עובדת כעורכת דין,אז עם הכסף אין בעיה,את תישני שם,ותרגישי בנוח,
כי אין לנו שום בעיה שתגורי אצלנו,אפילו לתמיד!".
"תודה רבה"חייכתי,הרגשתי שאני באמת רוצה לגור איתם שם,כל בוקר להתעורר ולראות את הפרצוף היפה שלו,
אני בכלל לא מעוניינת לגלות מי אני,ומה הסיפור שלי,אני מרגישה כאילו הקלו עלי,כאילו עשו לי טובה שמחקו לי את הזיכרון.

פתאום נכנס איש מוזר לחדר,עם אמא של שון,ואמר: "לא הצלחנו לגלות שום דבר עליך,אנחנו ממשיכים בחיפשים,בינתיים את משוחררת ואת יכולה
ללכת עם האישה הנהדרת הזאת",הוא הצביע על אמא של שון.
עניתי מייד "אוקיי,תודה רבה".