"יותם לא חוזר הביתה." דודה ענת אמרה לי. מה עליי לחשוב עכשיו?
הי, אני עידו. אני בן 10.
זאת פעם ראשונה שאני כותב יומן. הפסיכיאטר שלי אומר שיעשה לי טוב לכתוב יומן.
אתה בטח שואל את עצמך למה יש לי פסיכיאטר?
טוב, שנה שעברה קרה למשפחה שלי משהו ממש לא נעים.
יותם לא חזר הביתה.
אוי, איפה הנימוסים שלי? יותם היה אחי הגדול, הוא היה בן 18 כשנעלם.
ובכך שאני אומר "היה" ו"נעלם" זה אומר שהוא נהרג.
אני זוכר את היום שבו הודיעו למשפחה שיותם כבר לא יחזור הביתה, היו דפיקות חזקות ונוקשות על הדלת, ומי שהיה מעבר לה צעק: "האם זאת משפחת ארן? זאת המשטרה המחוזית של באר-שבע."
שמעתי פתאום צעדים, זיהיתי אותם, אלו היו הצעדים של אימא שהלכה לפתוח את הדלת.
"כן זאת משפחת ארן, איך אפשר לעזור לכם?" אימא שאלה בקולה הגבוה והרך, הם ענו:
"גברת ארן, כדאי שתשבי ותאחזי במשהו חזק כי לא הבאנו איתנו בשורה נחמדה." אחד השוטרים אמר.
זה נשמע מעניין, אז יצאתי מהחדר בהליכה על קצות האצבעות ונצמדתי לקיר שמפריד בין המסדרון לסלון שלנו וצותתי, השוטר אמר: "בנכם ארן יותם, נהרג במבצע צבאי. בדקו אחרי מותו את הפציעה והעריכו שהיא נגרמה מיריית רובה. אנחנו משערים שהיורה הוא חייל בחיזבאללה.
אנחנו כל כך מצטערים ומשתתפים בצערכם."
בשנייה ששמעתי את אימא בוכה בצרחות, יצאתי מהמחבוא והבטתי בה מתפרקת. לשנייה נקלע מבטי במבט השוטר, הוא נראה עצוב.
שהשוטרים התחילו ללכת לכיוון הדלת אבא ירד על ברכיו וצעק לשמיים: "למה?! למה לקחת את בננו?! למה?!!!"
לא בכיתי. הייתי יותר מדי בהלם בשביל לבכות.
ידעתי שמותר לי לבכות. אחרי הכל, כמו שאימא הייתה אומרת, אני סך הכל רק ילד.
אבל בחרתי לא לבכות.
כנראה ששמועות בבאר- שבע רצות מהר, מכיוון שלמחרת כולם כבר היו בבית שלנו. וכשאני אומר כולם זה אומר השכנים הקרובים והרחוקים והמשפחה המורחבת.
כל אחד מהאורחים שהגיע ישר פנה להורים ואמר 'אני מצטער על אובדנכם.' למה הם מצטערים? הרי הם לא עשו שום דבר…
הלוואי שהייתי מבין.
אמא לא הגיבה לשום דבר, גם אבא לא.
זה היה יום מבלבל, והכי מבלבל ביום הזה, שאמא לא הייתה זאת שהשכיבה אותי לישון. דודה ענת עשתה את זה.
"דודה, כולם מדברים על יותם, מתי הוא חוזר הביתה?" שאלתי אותה.
"יותם לא חוזר הביתה." דודה ענת אמרה לי. מה עליי לחשוב עכשיו? מה עליי לעשות?
כשדודה ענת סגרה את האור ויצאה מהחדר, כשהדלת הייתה כבר סגורה, התהפכתי על הצד והתחלתי להזיל דמעות.
מותר לי לבכות, אחרי הכל,
אני סך הכל רק ילד.
תגובות (1)
הסוף היה מצוין :)