יומנו של ילד בשדרות

נובמבר, 2012

**מבצע עמוד ענן**
צה"ל חיסל את אחד ממתכנני החטיפה של גלעד שליט, מה שגרם לאווירה של מלחמה וכך נפתח מבצע עמוד ענן. חוץ מהחיילים הגיבורים שהחששה הייתה לחייהם, אבל הייתה גם חששה לילדי הדרום.
הסיפור שאני כתבתי מדבר על ילד שחי בשדרות וכותב ביומנו על האווירה ועל מה שהוא רוצה להשיג למרות כל הקשיים.

יומני היקר
היום נשמעה אזעקה, זה בא בפתאומיות אבל לא הייתה הרגשה שונה מכל שאר האזעקות ששמעתי לאורך כל חיי עד לגיל 9.
אני מרחם על אמא ואבא, איך הם דואגים לי וללילי ונראה לי שלהם עצמם, קשה מאוד.
לאבא אין כמעט הזדמנות ללכת לעבודה, לכן הוא מרוויח כל כך קצת – אנחנו נורא רזים ואת האוכל שלו הוא נותן לנו ולכן בלילה בטנו מקרקרת והוא לא מצליח לישון ואמא רק עם אבא <3
היא יודעת מה זה לשים את העדיפות במקום הראשון לאהבה, היא כל כך נעימה כלפיו וכשהיא נותנת לו נשיקה, בשבילי זה המראה הכי רומנטי שיש:
זו לא נשיקה, של ילדים בכיתה ה' שמשחקים אמת או חובה או שרוצים לןהתלהב על אחרים.
זאת נשיקה של זוג שעבר המון שהכיר בילדות כנראה בשדות, שחווה את היום הכי מרגש בחיים – החתונה! והנשיקה עכשיו בשבילי אומרת – תודה שנשארת איתי לאורך כל חיי, ותודה שאת גם כן איתי עכשיו – מחזקת אותי בשביל שאני לא אפול <3
יחסית לילד בן 9 אני מבין על כל הדברים הרומנטיים האלה … :)
אבל גם אני מבין את התפיסה העולמית, של ישראל.
אני יודע שלישראל יש מה זה מלא אויבים – ואני יודע שכל יום ילדים מתים
אני יודע, אני רואה!
אני מרגיש את זה, אני חווה את זה ואני לא יכול עם זה!
נמאס לי כבר להרגיש בשדה קרב, באמצע מלחמה.
אני רוצה לחיות חיים אמיתיים!
אני רוצה לחיות בעולם של השירים- ששם מדובר שהכל טוב
וביינתים אני חי "חיים מזוייפים".
נמאס לי כבר לדעת מה זה מלחמה!
נמאס לי כבר לראות פיגועים בחדשות.
סתם!!ככה, כמו ילד קטן שרק מציק למישו אחר בלי סיבה.
עכשיו אולי יש סיבה, כי חיסלנו את הזה שארגן ת'חטיפה של גלעד שליט (יופיידוו :)
ועכשיו
אני רוצה לראות עם זריחת הבוקר את העננים היפים
ואת קרן השמש חוזדרת מביניהם וככל שהם מתפזרים עם הטל, השמש כאילו נמרחת ומאירה יותר ויותר.
עכשיו, אני רואה מטוסים – פסים לבנים ואחר כך מתפוצצים בצורה מרידה שמרעישה אוזניים.
את יריותה של כיפת ברזל
את ה"פיטריה" שנראת לאחר שהפצצות מתפוצצות.
וכל יום חדשות, ועוד מהדורה ועוד מהדורה
ואת הלובן של המקלט, את הצפיפות את ההד של כל ילד הבוכה
את פרצוף תמיהתו של תינוק שהרגע נולד לחיים האלה ובפעם הראשונה שמע מהי אזעקה…
נמאסב לי מי זה נמאס לי לכתוב על כך!
כשקניתי את היומן ציפיתי לכתוב בו על כמה שהחיים שלי טובים….:(
נמאס לי כבר לבכות בכי מר המרגיש מלוח כאשר הוא נופל על השפתיים והרגיש את קולי צרוד אחר כך, הוא גם מרטיב את המחברת… יומן..
ומזה נמאס לי!אני מרגיש כאילו אנחנו באיזה סרט של ספילברג שכל רגע תיפול פצצה והכל יראה מגניב עם מלא אקשן – כאן באמת הכל מלא אקשן, אבל לא מגניב…
אני רוצה לראות את הסרט הזה רגיל ב-2D ולא ב-3D כי זה מרגיש לי אמיתי מידי, אבל אז אני מבין זה כן אמיתי – אבל זה לא נקרא לחיות בסרט…
יש רק מושג אחד שאני רוצה לדעת מהו -שאני לא מבין, ואף פריוש לא עוזר לי
אני לא צריך פירושים אני לא צריך לקרוא, אני לא צריך עזרה במילון אבן שושן
אני רוצה להרגיש מה זה
אני רוצה לדעת מה זה שלום
לא הלחיצת יד
כי בינתיים היד הזאת לא לוחצת שלום לאף אחד
אנחנו נמצאים על כפה וכל רגע, אנחנו עלולים ליפול ….