יומן בניו יורק

פרולוג:

השעה 12:30. צהרי יום ראשון. השמש הנעימה והחמימה של מרכז לונדון, הייתה היום חזקה במיוחד וסנוורה כל מי שהיה מעז להסתכל היישר אליה. העננים האפורים – דהויים המרוקנים ממים היטשטשו ונגעו כמעט אלו באלו, כמו צבעיו של צייר המתערבבים על הדף. הרחובות, העצים העומדים במרחק קבוע זה מזה על המדרכה, מגדל השעון המפורסם, האנשים. אף אחד מהם לא הפסיק ממלאכתו, לא עצר את הזמן. בכל רחבי המחוז, על כל חלקת אדמה פנויה, אנשים כל הזמן נעים ומתנועעים אנה ואנה. חלקם מנענעים את עגלת התינוק אשר לא מפסיק לכרכר ולבכות, חלקם אף נכנסים לקניון הגדול שליד מגדל השעון של ארמון וסטמינסטר. וחלקם סתם יושבים בפארק, קוראים ספר או עיתון, מתעדכנים באירועי היום, מדברים עם חבר או מסתכלים על הנוף של לונדון ולא מאמינים למראה פלאותיה- רחובותיה, מבניה המפורסמים, השוק המיוחד שלה ושמורות הטבע המרשימות.
ורק אני הרחק. רק אני הרחק מכל המהומה המשתוללת אי – שם במרכז לונדון. כמה רציתי לגור שם, לחוות את לונדון מבפנים. אבל לא! אבי מחליט. הוא זה שמחליט ה-כ-ל-! לפני 5 שנים, הכל היה טוב ויפה. גרנו במרכז, בהמולה הייחודית של לונדון, היינו חלק ממרכז העניינים, היינו יודעים בפרוטרוט על כל חוק חדש, על כל פיגוע, על כל פרט קטן באירועי היום. הייתי נפגש שם עם חברים ויחד היינו מטיילים ברחבי הגנים הרחבים של לונדון ועושים שטויות. הייתי רואה בשידור ישיר מול עיניי את תהלוכת משפחת בני המלוכה המתרחשת פעם בשנה בלבד. הייתי יכול לקפוץ בין פארק שעשועים ל- another. בתי הספר הכי טובים נמצאו שם. אבל אז כל גן – העדן הזה נהרס, כאשר אבי קיבל עבודה פה, ברובע הנידח הזה בניו – יורק, והחליט לגרור את כולנו יחד איתו, יחד עם העבודה העלובה שלו, שממילא לא מרוויח עליה הרבה ולכן לא יכול לפרנס אותנו כראוי. פה, אי שם מעבר לים, לא מצאתי שום דבר משותף. נתחיל מזה שהרובע בו גרנו היה עלוב. הכל היה מלוכלך, ריח של ביוב נדף מכל פינה, פחיות קוקה – קולה היו זרוקות לכל עבר, סיגרים וסיגריות לכלכו את הגינות הציבוריות וגרמו לזיהום אוויר כבד שגם אבי היה אחד מהאנשים הרבים שגרמו לו.
בית הספר בו למדתי היה מרוחק כשעה שלמה מהרובע בו גרנו. וכאילו לא די בכך, גם לא מצאתי שם אף חברים, לא התלהבתי מהמורים, מהחומר החדש שנלמד בכיתות. רק הדרך לבית הספר איכשהו הצליחה לשפר את הרגשתי ואת מצב רוחי. נסעתי באוטובוס ציבורי שיועד אך ורק לנסיעה לבית הספר. למרות שהוא היה מלא במסטיקים דביקים מאחורי הכיסאות ובפחיות קוקה – קולה זרוקות לכל עבר, מצאתי נחמה אחת במוזיקה. המוזיקה הייתה האהבה של חיי. הייתי מקשיב לה כל היום. לא הייתי מוריד את האוזניות יום שלם. לא הייתי אוכל יום שלם. כששמעתי מוזיקה, איכשהו נרגעתי. השירים גרמו לי לנשום עמוק, לחשוב פעמיים לפני מעשה, גרמו לי להבין שאולי אני יכול לשנות את מה שחשבתי שיהיה לבלתי אפשרי. התחלתי להבין שיכול מאוד להיות שיש דרך, שאותה אני יכול להבין בכוחות עצמי בלבד. דרך לתיקון הטעות. דרך לתיקון יחסי עם אבי אשר התחיל את הטעות כשבהתראה כל כך קצרה הודיע שנעזוב, ללא התחשבות ברגשותינו ובגעגועינו למקום הנשכח בו גרנו בעבר. דרך אשר תהיה קשה ולא פשוטה, אך בסופה אראה פרי לעמלי והמצב יוכל אולי לחזור לקדמותו ואף ובתקווה שישתפר.
איני יודע באמת אם אבי רצה רק בטובתינו שנעזוב לניו – יורק, אך כעסתי עליו מאוד. הרגשתי את הכעס מתפרץ מתוך הלב, כמו לבה שחורה ולוהטת שלעולם לא תתרכך, כמו אש חמה ואימתנית המאיימת לשרוף, לחנוק, לסגור מכל הצדדים את כל מי שעומד במרחק נגיעה ממנה. כמו אריה זועף וגווע אשר לא רעה פיסת מזון כבר חודש שלם. כמו כלב הנובח על בעליו ומוציא עליו את כל כעסו.

* * *
עמדתי מעל צוק גבוה בריאה הירוקה והיחידה של ניו יורק. הסתכלתי למטה- נהר שוצף וגועש, גליו מכים בחוזקה על הסלעים הקשים, המוצקים. ראיתי מבעד לנהר עולם שלם של דגים מכל הסוגים ומכל המינים. איכשהו חשבתי על לונדון. שם היו אנשים מסוג אחד, אנשים מנומסים, אציליים. ואילו כאן, בניו – יורק נחשפתי לראשונה לאנשים מסוג אחר, אנשים, שאמנם דיברו באותה שפה, אך היה להם אופי שונה מלאנשים בלונדון הרחוקה. לא הצלחתי שלא לחשוב גם על הרחובות של לונדון הנקיים יותר, המלאים בקהל אנשים מסוג אחד לעומת הרחובות המטונפים של ניו – יורק. בלונדון, הטבע נמצא בשטח יחסית גדול, והיה אפשר לשבת בשקט על הדשא ולחשוב. בניו – יורק לעומת זאת, חלקת האדמה היחידה שלא נבנו עליה בתים, הייתה המדשאה הנחמדה הזאת שללא ספק הייתה אחלה של פינת ישיבה, אך לא היה בה שקט בכלל בגלל מנהגם של הניו – יורקרים לדבר בקול רם.
בכל אופן, עמדתי על הצוק בזמן שחלפו במוחי כל המחשבות הללו. הסתכלתי שוב למטה. ערבוביה של מינים. איך הם חיים כל כך טוב אחד עם השני? הרי לכל אחד אופי שונה והתנהגות שונה. מתי כבר אצליח להבין את פשר התעלומה הזאת? את פשר התעלומה שבה אני, אני עצמי, לונדוני בנשמתי, לא מצליח להסתדר עם עם שלם של ניו – יורקרים, לא מצליח להתחבר איתם?…
לאחר דקות אחדות של חשיבה על השאלה, סיימתי אותה בתשובה אחת של תלונה: זאת אשמתם. לא ידעתי אם התכוונתי לתושבי ניו – יורק או לאבי שלי, אך מיד לאחר מכן, מחקתי את השאלה ממוחי ולא חזרתי לחשוב עליה עוד.
ובזמן שעמדתי כך על הצוק, חיכיתי לרגע הנכון לקפוץ. אך בדיוק כשהגיע הרגע המתאים, הרגע בו הפרפרים והציפורים יחדיו סיימו את שירתם ומעופתם וצפו בי מן העצים, אחי הקטן בן ה- 6 בכה חרישית ואמי קראה לי בקול שאימצה מהעם הניו – יורקי. "בוא תעזור לאחיך כבר", אמרה. אמרתי תודה לאלוהים על כך שהציל אותי היום מהתאבדות ורצתי במרוצה לעבר מפת הפיקניק שלנו, עליה נשכב אבי ונחר. ולפתע, אולי זה רק היה נדמה לי, שמעתי בנחירותיו איזשהו רוגע מסוים, מעין ביטחון מסוים שאנחנו פה, והתביישתי. התביישתי בעצמי כל כך על הכעס שהטחתי באבי באופן גלוי. הרגשתי שאני חייב לכפר על המעשה הנבע מרוע – לב. אך במקום לעשות מעשה, הבטתי לכיוון הרצפה וכעבור שניות מספר רצתי לעזור לאמי לטפל באחי הקטן.

פרק ראשון: המעטפה השחורה

השעה 12:40 בצהרי היום. בדיוק אותה שעה שבה תושבי לונדון יוצאים מבתיהם, נושמים מהאוויר הלונדוני ונעים אנה ואנה על כל סנטימטר רבוע. בדיוק אותה שעה הרצופה בזיכרונות ישנים, בדיוק השעה האהובה עליי כשגרתי בלונדון. אך פה, בניו – יורק, הכל השתנה. כבר לא כל כך כיף לצאת לרחובות המטונפים ומלאי האבק של העיר. מה גם שהרחובות והשדרות כולן הומות אדם, מה שיוצר מהומה וצפיפות גדולה. בניו – יורק, האנשים רובם תיירים ולכן הם מטיילים להנאתם מלקקים גלידה, ולא מבינים שהגיע הזמן שיחזרו לבית המלון ממנו הגיעו, בכדי שיאפשרו לאנשים אחרים להלך על המדרכות. בכל לילה אני חולם על הליכה ברחובות לונדון. על הריח הנפלא העולה משוק הדגים שליד הים, בו היינו מבקרים לפחות שלוש פעמים בשנה. על מגדל הפעמון (ה- "ביג – בן") המתנשא אל – על, אמנם לא כמו מגדל האמפייר סטייט בניו – יורק, אך לפחות מגדל ממנו יש לי זכרונות מצחיקים בהם עליתי במדרגות המגדל וצלצלתי בפעמון בשעה לא עגולה וכו'.
ובכן, ביום שני בשעה 12:40, זמן רב אחרי ששקלתי להתאבד, קרה משהו בלתי צפוי ומסתורי. לפתע, מישהו דפק על הדלת. אני הייתי היחידי בבית הפרטי הישן שלנו. זו הייתה תקופה של חג הפסחא, אז לא הייתי צריך ללכת ללימודים. אחי בן השש, לעומת זאת, היה צריך להיות בגן. אמי מצאה עבודה זמנית. היא עזרה לגננות בגן, בתוספת תשלום כמובן, ואבי עבד במשרדו במתחם העסקים "וול סטריט". אם כך, ירדתי במדרגות ביתי ופתחתי את הדלת. איש עב – שפם ונמוך – קומה חייך אליי מעבר לדלת, חושף שתי שיניים קדמיות בולטות. "מי אתה?" שאלתי במבטאי הלונדוני. לא הייתי מסוגל לשנות את אורח חיי לניו – יורקי. "אסביר לך עוד מעט", ביקש האורח. הבנתי את הרמז שהותיר האיש מיד. הכנסתי אותו בברכה לבית ושאלתי אם ירצה תה בסגנון לונדוני, בתוספת חלב. לאחר שהבאתי את התה בתוספת של עוגיות חמאה פריכות, התיישבתי על הכורסא בחדר האורחים, לא לפני שהזמנתי את האדון לשבת על הכורסא הנוחה ביותר בבית, והתחלתי לשאול אותו לפשר בואו ומי הוא בכלל. האיש ענה מיד במבטא רוסי בולט:
"קוראים לי סשה. נולדתי ברוסיה ועברתי לכאן כשהייתי בערך בן שנה", הוא עצר לנשימה. "האמת שרציתי לדבר עם אביך, אך מתברר לי שאינו בבית כעת". אנשים עובדים בחיים, רציתי לענות לו אך לא עשיתי זאת כי לונדונים הם אנשים מנומסים.
אם כך", המשיך האיש. "לא תהיה לי ברירה אלא להשאיר פה מכתב לאביך. אבקשך לא לקרוא אותו. הוא סודי." ובמילים אלו סיים הזקן את דבריו, לחץ את ידי בחיבה וטרק את הדלת הכבדה מאחוריו. למה האיש הזה היה צריך להיכנס פנימה בכדי למסור לי מעטפה? מי האיש הזה? האם הוא בכלל עובד? לא הצלחתי להבין כל כך הרבה דברים. הייתי כל כך סקרן, למרות שבדרך כלל אני לא כזה. חשבתי- אולי יש במעטפה חומר נפץ כלשהו שיכול להתפוצץ כל רגע ולהרוג אותי? אולי אבא שלי בכלל מתעסק עם המאפיה? אולי הוא מהמר? לא הצלחתי לעצור את כמות השאלות שחלפו במוחי, ומרוב שמספרן גדל וגדל הן נכנסו מצד אחד של המוח ויצאו מהצד השני. איני יודע כמה זמן ישבתי שם, על הכורסא בחדר האורחים עם המעטפה בידי, אך אני כן זוכר שכאשר צלצל מישהו בדלת, קמתי בקפיצה מהכיסא והתפללתי שזה יהיה אבי. אך זה לא היה אבי. אלו היו אמי ואחי הקטן שחזרו מהגן.
השעה הייתה כבר 18:30 בערב, זמן התה המקובל של הבריטים. אמי הייתה מכינה כל יום בשעה זו קנקן גדול של תה עם חלב, תה אשר היה המשקה הטעים ביותר ששתיתי ביום. אך באותו היום, לא הייתה לי התשוקה לתה. הייתי כבר סקרן וחסר סבלנות מהמכתב הזה. תהיתי מה יהיה כתוב בו.
למר סמית' הנכבד,
אנו מודיעים בזאת
על……….
עצרתי בנקודה הזאת. לא רציתי לפתח ציפיות יותר מידי. המכתב עדיין היה בידי. מעטפתו הייתה קרועה מעט ויכלתי לראות מעטפה נוספת שחורה כפחם בצדה האחד. התחלתי לשקול מחדש את הצטרפותו של אבי, מר סמית' למאפיה. הייתי מודהם. איך יכול היה אבי לשקר, לגנוב כספים, להרביץ, להמר, להחזיק באקדח. אבי הוא לא האיש שיעז להפר את חוקי המדינה. אבי נלחם בכל כוחו למען המולדת ועושה כל שביכולתו להגן על המולדת. אף פעם לא ידעתי במה הוא עובד. הוא אף פעם גם לא סיפר לי. ועכשיו, כשהתברר לי שהוא משתף פעולה עם המאפיה, עלו במוחי חזיונות עליו לבוש בחליפה מחויטת, מדבר בלחש עם ראש המאפיה, נותן לו בחשאי מעטפה שחורה, שבתוכה ככל הנראה נמצאים סמים. חששתי. חששתי מאוד. חששתי לשלומו של אבי. חששתי שמא יהרגו אותו, כי לא הביא לאנשי המאפיה די כסף. וגם הצטערתי. הצטערתי על מה שקרה לפני זמן רב, כשהיינו במדשאה הגדולה של ניו – יורק. הצטערתי על כך שכעסתי על אבי, שכעסתי עליו עד כדי כך שעמדתי להתאבד. אבי הוא איש גיבור. זה מי שהוא. קודם עם הנחירות המלאות ביטחון שלו ועכשיו עמידתו בגבורה וללא פחד עם המאפיה. ממש דאגתי לו. דאגתי לו כל כך עד שרציתי לספר לו את כל הסיפור שבו כעסתי עליו שלא התחשב בנו כשנסע ללא רצונינו. רציתי לספר לו איך כעסתי עליו כל כך לאחר שעזבנו את לונדון ואיך הרגשתי בטוח במחיצתו אחר כך, בטוח ליד אבי מלא – הביטחון. רציתי לפרוש בפניו הכל, את כל הסודות שלי, רגע לפני שייהרג, חס וחלילה, בידי המאפיה. רציתי לבכות בפניו, להתחנן בפניו שלא ייפגש יותר עם המאפיה.
אך הוא לא בא כל הלילה. השעה הייתה כבר 1:00 בלילה והוא עדיין לא הגיע. וכשהגיע, כבר נרדמתי על הכורסה שישבתי בה מלפני- 18:00 בערב. הרגשתי את נשיקת הלילה טוב החמימה שלו על מצחי, ולאחר מכן נדדתי לעולמות אחרים, עולמות קסומים בחלום, עולמות אשר שיכחו ממני כליל את כל הדברים שרציתי לפרוש בפני אבי.

פרק שני: הגילוי

אבא שלי אמר לי פעם משפט, משפט שחכמים היו אומרים: "תמיד תלך בדרך הישר". משפט חכם, למרות שלא הבנתי כל כך את פירושו כשהייתי קטן. ולאחר מכן היה אבא מיד מסביר את עצמו: "אם אתה שוקל לפנות, תחשוב פעמיים. כי הדרך הישרה היא ההולמת ביותר." ולפעמים, גם לא הבנתי עד הסוף את הפירוש שלו. אבל עכשיו, כשאני כבר גדול, בשנות הנעורים של חיי, אני מבין היטב את המשפט. ובבוקר של יום שלישי, כאשר שאלתי אותו אם הוא אי – פעם יצטרף למאפיה, הוא פשוט צחק והזכיר לי שוב את המשפט החכם ההוא. הוא אמר שבחיים הוא לא יסטה מדרך הישר, שבחיים הוא לא יפנה ולא יגיע למקומות מסוכנים וממכרים כמו הרבצות והימורים. ולאחר שהוא הסביר לי את הדברים האלו בצורה חד – משמעית, הוא חזר על המשפט שוב. ואז נוכחתי לדעת שלאבי אין שום קשר עם המאפיה והמעטפה השחורה קשורה למשהו אחר. טעיתי. כולנו בני – אדם. אך שמחתי. שמחתי שאבי לא מרביץ, מכה, מהמר ומעשן סמים. נרגעתי ונמלאתי סיפוק וביטחון.
בהמשך היום, כשאבי כבר היה בעבודה, נזכרתי לפתע במעטפה השחורה שהאיש הזקן הביא יום קודם לכן. המעטפה הייתה עדיין על הכורסא שישבתי בה אתמול. היא נראתה לפתע כל כך בלויה ומקומטת והחור בצידה רק גדל וגדל. חשבתי- האם להביא אותה לאבי או האם להשאיר אותה אצלי ולחכות לרגע המתאים. החלטתי לחכות לרגע המתאים. אז חיכיתי. ישבתי בחדר האורחים, וצפיתי בטלוויזיה הישנה שלנו שעוד מספר חודשים עומדת להתפרק. ואז, כאשר הגיעו שעות אחר – הצהריים, אבי חזר לבית מוקדם מהרגיל, הופתעתי, ולפתע קם בי דחף עז לגשת אליו ולהביא לו את המעטפה. איני רציתי לרמות אותו, לשקר לו. עשיתי לו מספיק עוול קודם לכן.
קמתי מספת העור הקרועה קמעה וניגשתי אל אבי, חיבקתיו, והושטתי לו את המעטפה, לא לפני ששאלתי מה שלומו ואיך היה בעבודה. אבי הסתכל עליי מוזר, כנראה חשב- איך פתאום יכול אני להתנהג באדיבות כלפיו, כאשר בימים האחרונים התנהגתי אליו כאילו אני כפוי – טובה? הסברתי לו את כל סיפור האיש הזקן שבא אמש והוא הנהן לאיטו ולאחר מכן עלה לחדר העבודה שלו עם המעטפה. שמעתי אותו מדבר בטלפון שעות ארוכות, לא אוכל ולא שותה דבר. החלטתי לעשות לו הפתעה. הכנתי את התה הלונדוני האהוב עליי והגשתי לו אותו יחד עם עוגיות חמאה פריכות. כאשר נכנסתי לחדר, לא יכלתי שלא להסתכל בחשד בפינותיו. לפתע, עיניי קלטו חפץ חשוד, אשר נצנץ אליי. לא יכולתי שלא להסיר את מבטי ממנו. אך אבי קלט את עיניי מיד וביקשני לצאת מהחדר, הדבר שרציתי עכשיו יותר מכל היה להיכנס שוב לחדר של אבא ולבדוק מהו החפץ החשוד ההוא ביתר – דיוק, אך לא רציתי להפריע לאבי בעבודתו. לכן רק ישבתי בחדרי, פותר את עבודת חופשת חג הפסחא במתמטיקה שקיבלתי מבית – הספר. ואז… שמעתי טריקת דלת ולאחריה צעדים כבדים הנוקשים על רצפת הפרקט, מלווים בדיבורו השוטף של אבי, היורד לחדר האורחים ככל הנראה.
מיד, ניצלתי את ההזדמנות ונכנסתי לחדר העבודה של אבי. ראשית, ניגשתי לחפץ החשוד. בדקתי אותו מכל הכיוונים והסתבר לי בסוף שהחפץ החשוד הוא רובה חזק למדי. נבהלתי. למה בחדר העבודה של אבי יש כלי נשק? אבי רוצח? הרי הוא אמר בעצמו שהוא בחיים לא יתקרב למאפיה. החלטתי להשאיר את השאלות האלו למעטפה השחורה שהונחה על השולחן המבולגן. ניגשתי קרוב יותר למעטפה, התיישבתי על הכיסא והוצאתי ממנה דף מקופל. פתחתי את הדף, דף ארוך המנוסח בצורת מכתב. התחלתי לקרוא:
"למר סמית' הנכבד והבלש המהולל, ה'מוסד', לונדון", עצרתי לקרוא. חזרתי על אותו המשפט אינספור פעמים, עד שקלטתי. עד שקלטתי שאבי בלש! אני לא מאמין… אבי ב-ל-ש-! אבי אוסף נתונים והורג פושעים וקרימינלים אשר מסתובבים חופשי ברחובות. אבי עובד בשביל עירו הנושנה, המלאה בזיכרונות. אני מפחד. אני מפחד שאבי יפצע. להיות בלש זו עבודה מסוכנת. מה אעשה? לא אוכל להרוס לו את כל הקריירה. לא. לפחות הוא מגן על המולדת הנושנה שלו, לפחות הוא נלחם למענה.
אני ממשיך לקרוא במכתב. כתוב שאבי הוא אחד הבלשים הטובים ביותר במוסד. כתוב שאבי כבר זכה בשני פרסים על כך שהצליח לכלוא 20 קרימינלים מסוכנים. איך לא ראיתי את הפרסים האלו? איך לא שמעתי שום דבר עד היום על עבודתו? כל כך הרבה שאלות עדיין התערבלו במוחי, ממאנות להיעלם. ועכשיו הבנתי. עכשיו הבנתי מדוע לאבי היה כל כך חשוב לעבור לפה, לניו – יורק. הבנתי אפילו מבלי לקרוא במכתב. הבנתי שהוא קיבל משימה מהמוסד בו הוא עובד בלונדון. הוא קיבל משימה לתפוש פושע לונדוני מסוכן המסתובב חופשי בניו – יורק, ונענה לה בחיוב, התמודד עם הפחד.
את המשך המכתב לא רציתי לקרוא, מיאנתי לקרוא. לא רציתי לקרוא משהו שאיני רשאי לקרוא. אולי כתוב פה על משימה נוספת שאבי צריך לבצע? אולי רשומים פה פרטים אישיים ומסווגים שאיני צריך לדעת? ובנוסף, המידע של השורה הראשונה הספיק לי. לא הצלחתי לעכל את כולו. לא הבנתי איך אבי לא סיפר לי את כל זה קודם? כעסתי עליו שוב. מן כעס מלווה בעצב שאבי לא יכול לספר לי במה הוא עובד. הוא יכול היה לספר לי את כל זה רגע לפני שעברנו לניו – יורק ואז הייתי פחות נפגע…
המחשבות חלפו וחלפו ובסוף החלטתי שאני אתנקם באבי, ולמרות שהוא לא רוצה שאקרא את המכתב, אני אקרא את כולו. רק שבדיוק באותו הרגע, שמעתי דלת נפתחת וצעדים מתקרבים. הנחתי מהר את המכתב בתוך המעטפה, ווידאתי שאין שום חפץ שלא נמצא במקומו ונכנסתי לחדרי, פותר את המשך העבודה במתמטיקה. כעבור מספר שניות, שמעתי את דלת חדר העבודה של אבי נסגרת, וידעתי שאבי כבר שם.
בלילה, אני שוכב על המיטה וחצי שלי ומביט על התקרה. אני רואה בחושך דמויות מתעופפות, שוזרות מעין סיפור חדש שלא נגמר. אני מדמיין שדמות אחת היא אבי והדמות השנייה היא אני. אני בונה בראשי עלילה לסיפור. בהתחלה, אני קורא מכתב סודי של אבי ואז הוא מגלה זאת ולא עושה דבר. לא מעניש אותי בכלל. אני ממשיך לשזור את הסיפור שיצרתי עד שאני מצליח בסוף להירדם, לאחר שספרתי כ- 11 כבשים. אני נמשך בחוטי קסם בלתי – נראים לשינה, ומפליג באיטיות על גלי הדמיון.

פרק שלישי: ההשלמה

יום רביעי, שעות הבוקר המוקדמות. השמש מאירה על האנשים הנמים במן חום כזה, חום אשר גורם לך להתכרבל בשמיכתך, לקבור את ראשך בתוכה ולא להתעורר לעולם מהמצב הזה. חום אשר משכח ממך את כל מחשבותיך, את כל הגיגיך. חום אשר מרתק אותך למיטה ולא מרשה לך לקום ממנה. אך כעבור שניות מספר, הרגע חולף. אתה קם מהמיטה, מותח את ידיך וממהר לחדר השירותים, לבצע את מטלות הבוקר. ואז, אתה ממהר למטה, למטבח ומגלה שקבוצת נמלים השתלטה על השיש המלוכלך שאף אחד לא הועיל לנקותו. לאחר מכן, אתה חייב להעיף את הנמלים, לנקות את המטבח ורק אז אתה מוצא לך איזה לחם יבש, יושב בכיסא במטבח, קורא עיתון, מתעדכן כמה שרק יכול באירועי היום. ככה בדיוק מתנהל בוקר טיפוסי בחיים שלי. וכך, גם התנהל בוקר יום רביעי.
לאחר שצחצחתי שיניים, אכלתי ארוחת בוקר דלה והתעדכנתי באירועי היום, עליתי לחדרי בקומה העליונה והמשכתי בפתירת תרגילי המתמטיקה. לאחר שעה או שעתיים, שמעתי טריקת דלת ואת צעדיו של מישהו מתקרבים לחדרי. דלת החדר נפתחה ומולי עמד אבא, זקוף כולו, לבוש בחולצה מחוייטת עם עניבה, זחוח כולו ומחוייך, נשען על צד הדלת ומביט בי באהבה. אבא, מה אתה עושה כאן? אתה לא אמור להיות בעבודה? רציתי לשאול. עדיין כעסתי עליו מאתמול. "בני היקר", התחיל לדבר. "רציתי לספר לך משהו שכבר הייתי אמור לספר לך מזה זמן רב, אך הזמן לא נתן זאת." הוא המשיך בדיבורו בזמן שהתקרב אליי, מניח את ידו בעדינות על כתפיי ומתיישב בכיסא נוסף שעמד עד כה ריק בחדר, עם מכנסי טריקו תלויים עליו ברפיון. וכך, אני ואבי. אני עדיין כועס עליו, אבל איכשהו הכעס נעלם, מתפוגג ואבי ממשיך לדבר בקולו הרך והשוטף. לפתע שכחתי בכלל שאני כועס עליו. לפתע, שכחתי למה כעסתי עליו, איזה תחושות עלו בי אתמול, וכיצד נפגעתי עד עומקי נשמתי. לפתע, הרגשתי שהמצב חזר להיות כקדמותו: שנינו מדברים זה עם זה, שנינו מתייחסים אחד אל השני בכבוד. שוב אני לא מתייחס אל אבי ככפוי – טובה. שוב אני לא כועס עליו, כמו בלונדון. הודיתי לאלוהים על הרגע הזה, על הרגע הזה יחד עם אבי, ששינה את יחסינו, כך הרגשתי, לאין מכביר.
וכך, בזמן שאבי מספר לי את כל סודותיו שהסתיר, את כל הסודות כולם, כולל הסוד של המעטפה השחורה, אני יושב לי בלאט ומקשיב. מקשיב לאבי. מקשיב לאבי שלי. למרות שאני כבר יודע את כל הסודות, אני מקשיב. איני יודע כמה זמן עבר מאז שישבתי ככה בנינוחות, (אם לא אחשיב את הפעמים שאני מקשיב למוזיקה…), אבל ברגע הזה הרגשתי אושר מתפרץ מתוך החזה. ובדיוק כמו שהשמחה התפרצה מהחזה, כך גם הלבה השחורה והלוהטת, שמקודם הייתה קשה כאבן, התרככה מעט. וגם האש החמה והאימתנית שבתוכי המאיימת לסגור, נעלמה כליל לאפר. ולפתע, גם האריה הזועף והגווע ברעב, החליף את פניו בחיוך בעת שאכל שאריות. והכלב הכועס על בעליו כבר נח לידו וישן. ונחירותיו… נחירותיו נסכו ביטחון, נסכו רוגע. היה נדמה לרגע שהעולם מושלם, שאני מיוחד, שאלוהים רוצה שרק אני אהיה בטוח ומאושר מכל האנשים בעולם. לעד.

פרק רביעי: ההחלטה

בוקר. הציפורים מצייצות את השירה הקבועה שלהם. צוויץ-צוויץ. צוויץ-צוויץ. צוויץ-צוויץ. השמש מחממת אותי ומאירה את עיניי דרך חריץ קטן בחלון. אני קם מהמיטה. מתמתח. ב- 11:00 בערך, כולנו הולכים למדשאה הירוקה הנחמדה של ניו – יורק. אני שמח לצאת קצת מהבית. להתאוורר, לשאוף אוויר ירוק, במקום להיות תקוע ברובע המסריח מביוב והמעופש.
כבר 11:00 בבוקר. כל המשפחה- אני, אחי והוריי כבר יושבים בפארק, משחקים קלפים. אבי מנצח, מרים את ידיו גבוה באוויר לאות ניצחון ומשיב אותם חזרה לאדמה. משחקים סיבוב נוסף. ואז, אני שואל: "אבא, ספר לי קצת איך זה להיות בלש?" והוא מספר. הוא מספר הכל. הוא מרגיש שאני שואל מהלב, שאני באמת רוצה לדעת, ששאלתי לא בגלל הנימוס, אלא בגלל הרצון ללמוד משהו חדש על אבי. אז הוא מספר. הוא מספר על הפחד הגדול שלו לפני פעולה ואחרי שגילה כבר את כל הפרטים על הרוצח. על הפחד הבלתי נמנע שמא יהרגו בו או יירו בו באחת הסמטאות החשוכות שהוא צריך להסתובב בהן. הוא מספר איזה אושר הוא חווה כאשר הוא מצליח לפענח את מיקומו של הגנב הרוצח. הוא מספר על הכל. כי אנחנו כבר יכולים לדבר כרגיל. הוא מספר על הכל, כי אני כבר לא כועס עליו. אני מבין אותו. אני כבר יודע את סודותיו. תמיד אהבתי לראות אותו נלחם למען המולדת והנה- חלומי התגשם. אני מאושר. אני מאושר עד הגג. אני מאושר להיות עם המשפחה שלי באמצע הפארק, אני מאושר לראות את כולנו מאוחדים, בלתי ניתנים להפרדה. אני מאושר לראות את הוריי עם חיוך על פניהם למראה בניהם הגדלים לתפארת. אני מאושר לראות את אחי הקטן יושב ליד אמי ומבקש חיבוקים. אני מאושר. מאושר עד הגג. אני כבר מרגיש שלם עם ההחלטה של אבי לעבור לניו – יורק. אני שמח שאנחנו בניו – יורק. אני שמח, כי פה אנחנו מאוחדים יותר, שמחים יותר, מאושרים יותר. פה, אולי לא הצלחתי למצוא חברים או להתחבר לעם הניו – יורקי, אך הצלחתי, כולנו הצלחנו, לחזק את הקשר בינינו לבין עצמינו, להיות קשורים יותר זה לזה. קודם הרגשתי כמו ציפור שעד עכשיו עפה בשמיים בין לונדון וניו – יורק ומתלבטת לאן לפנות. ועכשיו, עכשיו אני מרגיש שמקומי כאן, שגם מקום הציפור שבי כאן, שהלב שלי נמצא כאן. לא אסכים לעולם לעזוב את כאן.

* * *
סיימנו כבר את הסבב העשירי במשחק הקלפים, בו אבי שוב ניצח והרים את ידיו לאוויר לאות ניצחון. חילקנו את הקלפים פעם נוספת, אך לפתע אבי אמר שהוא רוצה להגיד לנו משהו חשוב. אספתי את הקלפים לערימה אחת, שמתי אותם בחבילה והסתכלתי על אבי, אשר לבש ארשת – פנים רצינית. "ובכן", התחיל אבי להגיד כאילו נאם עכשיו לפני חמישים אנשים. "כינסתי פה אתכם, לא בשביל לשחק קלפים כל היום, אלא בשביל לספר לכם החלטה חשובה שאני צריך לקחת בקרוב". החלטה? רציתי לשאול. איזו החלטה? אולי משימה שקיבלת מה'מוסד'? רציתי לשאול, אך לא אמרתי דבר. רק שתקתי והבטתי באבי בקוצר – רוח. "ה'מוסד' בלונדון", המשיך אבי לספר. "החליט לפטר אותי לפני כמה ימים, משום שבזמן האחרון לא עבדתי כמו שצריך ולא הספקתי לגלות את מיקומם של רוצחים מסוימים בזמן. אבל עם הפיטורים באה לי גם משרה חדשה מה'מוסד' הרוסי בניו – יורק ששמע על גדולתי בתחום הבלשות והחליט לשכור אותי לשירותיו. עכשיו אני צריך לקבל החלטה האם להיענות לחיוב להצעה או לאו." ובזאת סיים את דבריו, הביט בי זמן – מה ואחר – כך באשתו, כאילו סומך עלינו שנגיד לו את התשובה הנכונה.
בתוך ראשי התנהלה מגיפה של מחשבות. קודם – כל, לא כל – כך הבנתי למה פיטרו אותו מה'מוסד' בלונדון. אמנם נכון שהוא לא עבד בצורה מספיק מהירה, אך הם לא יכלו לתת לו עוד chance. שנית, לא הבנתי למה הוא מתלבט האם לקחת את המשרה החדשה. הרי ה'מוסד' בניו – יורק, לא משנה באיזה מדינה הוא תומך, וגם אנחנו בניו – יורק, לכן המשרה הזאת לדעתי הייתה הזדמנות שלא תסולא בפז, כלומר הזדמנות בעלת משמעות רבה. למרות שאבי הוא אחד שנלחם למען מולדתו הנושנה, לדעתי היה שווה לאבי לבחור במשרה הזו וזה בדיוק מה שאמרתי לו.
לאחר שאמרתי את דבריי, אמי גם העירה ש: "לדעתי בנך צודק. תקשיב לו פעם אחת." ולאחר מכן, היא קירבה את פיה אל אוזנו של אבי ולחשה לו משהו שלא יכולתי להבין, אך מיד לאחר מכן אבי הודיע שהוא לוקח את המשרה. ובזמן שהוא דיבר עם ה'מוסד' הרוסי, התברר לי הכל. המכתב שהיה טמון במעטפה השחורה, זה שסשה השליח נתן, היה המכתב בו היו כתובים הפיטורים של אבי מה'מוסד' בלונדון.
וכך, ישבנו אני, אחי והוריי על מחצלת קטנה באורך של מטר וחצי בפארק שפתאום נראה לי כל כך מיוחד, לעומת המדשאות הגדולות של לונדון שפתאום נראו לי כל – כך סתמיות. וחשבתי. חשבתי על הרגע בו הם ישבו על המחצלת הקטנה לפני זמן רב ואני עמדתי רחוק מהם, מתבונן משפת הצוק על החיים הרוגשים אי – שם למטה, מתחת לשפת – המים. חשבתי על אותו הרגע, בו בדיוק עמדתי לקפוץ, הרגע בו הפרפרים וכל הציפורים סיימו את זמרתם ומעופתם והביטו בי, והרגע שלאחר מכן בו שמעתי את נחירותיו של אבי, ובו ידעתי את כמות – הביטחון העצמי שלו ואת שלוותו. ובדיוק כמו הרגע ההוא, בו עמדתי על שפת הצוק, מתכונן לקפוץ, הפרפרים והציפורים הפסיקו את זמרתם וכאילו חגו מסביבי במעגלים, כמו יראים מפני, ולא הפסיקו לחוג עד שפניתי חזרה למחצלת בה ישבו בני משפחתי, לא לפני שהבטתי למעלה, אל השמיים הכחולים והבהירים והעננים הדהויים – אפורים ואמרתי תודה. אמרתי תודה למי שנמצא שם למעלה, למי שהציל אותי בעבר, למי שדואג לכולם ולמי שגרם לי להיות מאושר. מאושר עד הגג.

The End ! ! !