יום שישי הכואב ומשפיל

יום שישי השעה 12.00 נדייה ממתינה במחסום למעבידה מר אגמון שיסיעה לביתו כדי לעזור בחגיגה שנערכת אצלם.

לאחר שהחיילים בדקו אותה מבחינה ביטחונית דבר שכבר הפך לשיגרה דבר שהפך למשהו שמלווה אותה תמיד ראתה ממול אוטו אשר מתקרב לעברה.

אגמון צפר לעברה והיא הבינה שזה האוטו שלו.

היא נכנסה למושב שלידו והוא הודה לה מאד מאד על המאמץ שהיא עושה כדי להגיע היום לביתם.

במהלך הנסיעה הייתה דומייה במכונית, הרדיו גם הוא לא ניגן ונדייה פיללה שהנסיעה הזו תסתיים מהר.

לאחר כברת דרך ארוכה מאד הגיעו לגבעתיים ונדייה פתחה את דלת המכונית וישר נכנסה לחדר המדרגות שמובילות למשפחת אגמון.

בעלת הדירה שמחה לראות (לשם שינוי חחחח) ומיד החלה להמטיר עליה עבודות והכל סביב המסיבה שהם עורכים הערב לרגל יום הולדתו של אגמון.

שעתיים ומחצה לא ישבה נדייה ולו לשנייה והיא רק עבדה, סידרה את השולחן הארוך והמשיכה להערים עליו עוד ועוד עוגות, בורקס וכיוצ"ב.

לפתע חשה שהיא ממש ממש רעבה, הגב' אגמון לא הציעה לה משהו לאכול ולכן היא ביקשה רשות להכין לעצמה פרוסה וכוס קפה ולנוח קימעה.

"אין בעייה נדייה את יודעת שהבית שלי פתוח בפנייך אך אולי תסיימי תחילה את כל העבודה ואחר כך תוכלי לנוח ולאכול"

נדייה המשיכה אך הרעב הציק לה מאד ולפתע חשה שהכל מתערפל סביבה והיא התמוטטה ונפלה ארצה.

גם אירוע קשה שכזה לא כל כך הפחיד את הגב' היא פשוט עזרה לנדייה לקום והגישה לה כוס מים.

לאחר שעה לערך נדייה סיימה את עבודתה ואז קיבלה צ'ופר מבעלת הבית הנדיבה פרוסת חלה וביקשה ממנה שתאכל אותה ברחוב לבל תתלכלך הריצפה.

היא העניקה לה -.50 ₪ ונדייה יצאה מהדירה כשאגמון בעקבותיה.

היא אכלה את פרוסת החלה ועיניה זלגו דמעות , עצב, בושה והכבוד שאולי היה לה אפילו אצל האגמונים גם הוא רוסק