יום האבל השנתי שלי פרק 2

"אבא?" שאלתי מבעד לסורגי הברזל שהקיפו את גינת הגן.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בצחוק מתגלגל.
"הגיע הזמן ללכת" הוא אמר בשקט.
"מה קרה?" שאלתי בצחוק.
הייתי ממש שמחה, אתמול חגגו לשירה יום הולדת ואני חושבת ששירה היא ילדה נחמדה וזה הגיע לה.
אבא הלך רגע לדבר עם הגננת.
ראיתי שהיא רועדת קצת ומנסה להישאר רגועה, אף פעם לא ראיתי אותה ככה.
"אבא הכל בסדר נכון?" שאלתי אותו.
הוא התכופף אלי ופתח את פיו בניסיון כושל להגות מילים נכונות לתאר את הזוועה שקרתה.
לבסוף הוא פשוט חיבק אותי חיבוק גדול והרים אותי על ידיו.
נכנסנו לאוטו ונסענו משם לחיפה לבית החולים.
"מה אנחנו עושים פה אבא?" שאלתי אותו והוא לא ענה לי.
נכנסנו למעלית שבה היו איש זקן מאוד על כיסא גלגלים ואח שהחזיק בו בכיסא.
שתקתי.
הייתי לי הרגשה רעה ומגעילה כזאת, קצת כמו אחרי שסבתא גרטה הלכה ולא חזרה.
אני עדיין כועסת עליה שהיא הלכה בלי לומר לי שלום.
זה ממש לא בסדר.
כל פעם שהייתי באה אליה, תמיד הייתי אומרת לה שלום ומחבקת ומנשקת אותה בלחי לפני שהייתי עוזבת הביתה.
למה אני צריכה לעשות את זה והיא לא?
עד היום אני כועסת, אבל פחות.
עכשיו אני רק רוצה שהיא תחזור… סבא עצוב יותר והוא אוהב אותה ורוצה שהיא תחזור.
וגם אני.

המעלית עצרה בקומה שש דלתות הברזל הכסופות נפתחו.
השתקפותי נעלמה כמוהן אל תוך הלא נודע.
אבא ואני יצאנו מהמעלית והלכנו במסדרון עד שהגענו לחדר אחד ושם אבא עצר.
"סופי," החל לומר.
"אמא, אה… אמא מאוד אוהבת אותך, היא ביקשה ממני למסור לך את זה לפני שהלכה לישון. היא מבקשת שתבואי לומר לה שלום לפני שהיא הולכת" אמר.
"לאן אמא הולכת?" שאלתי.
"למקום טוב יותר" ענה אבא.
"היא תפגוש שם את סבתא גרטה?" שאלתי.
"אני מאוד מקווה" ענה אבא.
"למה היא הולכת?" שאלתי בעוד גוש מחנק קטן החל לעלות במעלה גרוני והדמעות החלו מבצבצות גם כן בעיני הכחולות.
"כי כולם הולכים בסופו של דבר" ענה אבא.
"אבל למה?" שאלתי.
"אני לא יודע סוף, אבל אני מקווה שיום אחד שנינו נדע את התשובה לשאלה זו" אמר ופתח את הדלת.
דן ועמית ישבו על כיסאות ליד מיטת ברזל לבנה ועליה שכבה אישה.
"מי זו?" שאלתי את אבא.
"זו… אמא" אמר בקול חלוש.
הסתכלתי עליו כלא מאמינה.
"א.. אמא?" שאלתי והתקרבתי אל המיטה.
עמית ודן סרו מדרכי ונתנו לי לגלות את מה שלא יכולתי אפילו לחלום עליו, לא בגילי הצעיר לפחות.
"אמא ישנה?" שאלתי.
עמית פרצה בבכי, דן ישב שם ובהה ברצפה כמו גולם ואבא נשען על הקיר בכדי לא ליפול.
לפתע דוד טד הגיע ונתן חיבוק גדול לאבא.
"יהיה בסדר" הוא לחש.
אחרי זה הוא ניגש אל עמית ודן וניחם אותם קלות.
"למה אמא לא מתעוררת?" שאלתי אותם.
"אמא נפצעה ועכשיו היא צריכה לנוח" אמר דוד טד.
"איך היא נפצעה שאלתי?" אותו.
"מכונית פגעה בה מאוד חזק ועכשיו היא צריכה את כל האהבה והתמיכה שלכם כדי להחלים" אמר דוד טד.
אבא לקח אותו הצידה לרגע ואז ראיתי שטד מתחיל לבכות.
יכולתי לשמוע רק שלוש מילים, אבל יכול להיות שזו הייתה שמיעה סלקטיבית. "לא תחזיק מעמד" אמר אבא.
"מי לא יחזיק מעמד?" המשכתי לשאול.
"סופי, תיפרדי מאמא" ביקש אבא.
"למה?" שאלתי שוב.
"כי היא צריכה ללכת" אמר אבא.
"ללכת לאן?" שאלתי שוב.
"לפגוש את סבתא גרטה" ענה דוד טד שאבא כבר לא יכל יותר.
"את מבינה סוף, אמא מאוד עייפה והיא צריכה לנוח ולהישאר במיטה" אמר דוד טוד. "לכמה זמן?" שאלתי.
"כמה זמן שהיא תצטרך" ענה דוד טד.
"אבל אני לא רוצה לומר שלום…" בכיתי.
"סופי," עכשיו ניגשה אלי עמית. המסקרה שלה הייתה מרוחה והיא עדיין בכתה. שהיא דיברה אלי והחזיקה בידי, הרגשתי שהיא רועדת אז החזקתי לה את היד בחזרה, חשבתי שהיא זקוקה לה יותר ממני.
"הגיעה הזמן להיפרד מאמא בגלל שהיא לא תחזור יותר. היא חייבת ללכת לתפקיד חשוב יותר, לשמור עלינו מלמעלה. יש לזה שם, אבל הוא לא יפה. הוא נקרא מוות. למות" אמרה עמית.
"עמית!" צעק אבא.
"בסופו של דבר היא תדע מה מוות באמת אומר!" צעקה עמית בחזרה ועזבה את ידי.
"אני אוהבת אותך אמא" אמרה ונישקה את מצחה.
בדרך כלל זה מה שאמא הייתה עושה לנו. מנשקת אותנו במצח כל לילה, אומרת לנו שהיא אוהבת אותנו ושהיא תראה אותנו מחר בבוקר.
אני רוצה להמשיך לראות אותה מחר בבוקר.
"אני רוצה להמשיך לראות אותה מחר בבוקר" אמרתי בקול רם בטעות.
"מה?" שאל דן שסוף סוף התעשת על עצמו מעט.
"אני רוצה להמשיך לראות אותה כל בוקר, אני רוצה שהיא תנשק אותי לכבוד הלילה שבא, ותשיר לי שירים ותחבק אותי ותשים לי פלסטר שאני נופלת. אני לא רוצה שהיא תלך. היא לא יכולה להישאר?" שאלתי בתמימותי.
אבא הנהנן לשלילה.
"קדימה ילדים, תנו לאבא שלכם קצת זמן עם אמא, טוב?" אמר דוד טד ותפס בידי ולקח אותי החוצה.
הסתכלתי לאחור אבל עמית ודן לא יצאו.
דוד טד ואני ישבנו בקפטריה בזמן שעמית דן ואבא עדיין היו עם אמא, אומרים לה שלום.
"את בסדר ילדונת?" הוא שאל אותי.
השפלתי מבט.
"אני יודעת שלאמא יש תפקיד חשוב למעלה, איפה שזה לא יהיה, אבל אני כבר מתגעגעת אליה כל כך…" לחשתי בבכי קל.
"את תעברי את זה קטנטונת, את חזקה" אמר דוד טד.
"איך אתה יודע?" שאלתי אותו.
"אני פשוט יודע" הוא ענה בחזרה.
"אה!…." שמעתי זעקת כאב וישר זיהיתי שזה הקול של אבא, למרות שאף פעם לא שמעתי אותו מפיק צלילים כאלה.
"אבא!" צעקתי ורצתי משולחן הקפטריה אל החדר שבו שכבה אמא.
"סופי!" צעק אחרי דוד טד וקם גם הוא.
אבא ישב על הכיסא צמוד למיטה של אמא ובכה ובכה.
עמית נצמדה לקיר בפחד ולא יכולתי למצוא את דן.
"אבא…" בכיתי, הוא הלחיץ אותי.
בצג שמעל הראש של אמא היה קו ישר ולא ידעתי מה זה אומר, כי קודם הוא לא היה ישר.
דוד טד תפס אותי לפני שאמצע את עצמי באמצע אירועי טראומטי, אבל מאוחר מידי.
התחלתי לבכות, לא הבנתי למה, אבל ממש פחדתי והייתי מאוד עצובה.
פשוט בכיתי והתחלתי לקרוא לדן והוא לא שמע ואף אחד לא ידע איפה הוא.
ורצתי אל עמית שבדרך כלל אני רבה איתה ופשוט חיבקנו זו את זו ובכינו בלי סיבה.
והיה לי רע ועצוב.
אמא לא הייתה כדי לחבק אותי ולהסביר לי מה קורה בסבלנות.
אמא הלכה לסבתא גרטה…
היא הלכה כי יש לה תפקיד חשוב למעלה, לשמור עלינו.
יום אחד גם אני אעלה למעלה ואני אמצא את אמא ואת סבתא גרטה וכולנו נהיה שוב ביחד.
אבל עד אז… אני עצובה.