ידעת שתשאיר אותי לבד.

כבר שנה אני לבד, שנה שלמה בלעדייך.
שנה שבה אני צריכה להתרגל לחיות בלעדייך, אני לא רוצה להתרגל.
בכל יום חמישי, אני עדיין מזמינה סלט מארומה ועדיין מבקשת בלי פטריות אף על פי שאתה כבר לא פה בשביל לבקש את זה. אני עדיין מכבדת את הרצונות שלך. אני עדיין מורידה נעליים בכניסה לבית, למרות שלי לא מפריע ללכלך את כל הרצפה בבוץ.
לפעמים, אני יושבת בספה ומסתכלת על הריק שלידי, מדמיינת אותך ואת החיוך שלך מרוח על ידי. אני מתכרבלת לבד בלילות ומדברת מתחת לשמיכה, בתקווה שאתה שומע. אני ממשיכה להניח לך את המדים מקופלים על הכיסא, משום מה אף אחד לא נוגע בהם.
אני נוסעת לעבודה עם האוטו ומזיזה את הראש בעדינות ימינה לנהג שלידי, תהיה מופתע אבל ראיתי אותך נוהג לידי. באוטו שתמיד רצית! כמה מגוחכת אני אה?
אני כבר לא מתראה עם אף אחד, כי אף אחד לא מבין אותי כמוך.
אני הולכת לאכול יוגורט עם פירות כמו שאהבנו בימים חמימים. אני מזמינה גם לך עם תותים כמו שאתה אוהב. אני מניחה את היוגורט בצד שלך ונותנת לו לצנוח לאט לאט בחזרה אל הכוס ולהפוך למי יוגורט, כי אין מי שיתענג עליו.
אני חוזרת הביתה וצונחת על המיטה עם חיוך, אין אף אחד שיצנח מעליי ואני אצעק עליו בחזרה שהוא שמן.
שנה עברה, שנה ואני עדיין מפחדת לפתוח את הקופסה שלך. הקופסה של הזיכרונות שלך.
בהתחלה חשבתי למה לי לחדור לחייך הפרטיים? ואז הבנתי שאלה גם החיים שלי.
אז גררתי את הקופסה הלבנה מתחת למיטה והרמתי אותה על רגליי. כשהנחתי את ידיי עליה קצת חששתי ממה שאמצא. לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי אותה.
ראיתי שם את השרשרת שקנינו כשבילנו בים המלח לראשונה לפני חמש שנים, שעוד היינו ידידים שמתכחשים לאהבתם.
מצאתי שם גם מכתבי אהבה שכתבתי לך ושמרת. מצחיק. לא ידעתי שגם גברים שומרים מכתבי אהבה, חשבתי שרק אני פתטית ששמרה כל מכתב ופרח.
ואז נגלתה אליי המעטפה הלבנה שהייתה מלאה קצת בבוץ. ניקיתי אותו מעל הקופסה, מהחשש שתראה בוץ על הרצפה.
פתחתי את המעטפה בעדינות וראיתי את הכתב הגדול שלך כותב את שמי. רואים שהיד שלך רעדה, לא רשמת את שמי ברור. המשכתי לקרוא וכנראה שהרגשת את מה שאני הרגשתי.
"אני מרגיש שהמלחמה הזאת תשנה את מי שאני,
אני מרגיש שאחזור ממנה אחר, אם בכלל.
אני יודע שאת דואגת ותאמיני לי, אני לא מפסיק לחשוב עלייך.
אני מרגיש אדרנלין מטורף בכל הגוף, כנראה מהתחושה שלהגן על מישהו, עלייך.
אני מקווה שאגיע לפני שייגמר הקיץ, כי אני מת כבר לאכול איתך יוגורט עם מלא תותים.
ואם לא אהובה, תמשיכי בחייך.
אני אוהב אותך ואגן עלייך תמיד"
העברתי יד רכה על שמי ועל שמך וזלגה לי דמעה שסיכמה את כל מה שאני מרגישה.
זאת הדמעה הראשונה מאז שאתה מת. זאת הדמעה הראשונה שמוכיחה שאני משלימה עם זה שאתה מת.
אני כל יום כותבת לך מכתב ומדמיינת רוח שלך לידי, אני כל יום מבקשת תפילה שאוכל להשיב את המתים, במיוחד אותך.
אני אמשיך לדבר אלייך בזמן הווה, כי אתה קיים בתוכי.
החלל הזה שנוצר בי, אף אחד אחר לא יוכל למלא.
אם אי פעם אצליח להחזיר אותך לחיים או אולי לחלום עלייך, אני אומר לך את כל מה שרציתי בשנה האחרונה.
בינתיים עד אז, אני אכתוב לך פתק ואשים על המקרר מהספק הקטן שאולי תקרא.
"אני כועסת על דבר אחד,
על שידעת שתשאיר אותי לבד".