טעם טוב

היא הייתה הכל בשבילי, חלק מהלב שלי. היא האירה לי את העולם, כמו שאף אחד אחר לא האיר. בטחתי בה, והיא בי. המבט שלה, הגומות, השיער השטני, הקסם של החיוך שלה.. מציפים את זכרוני.
אם אתאר אותה בשתי מילים אלו יהיו מילותיי: "פאקינג מדהימה". ועכשיו.. נשארתי עם לב אחד. לב שהוא כמעט שלם, כי בלעדיה הוא בעצם רק חצי.
היא תמיד הייתה מדברת איתי, וגורמת לי לצחוק בזמנים שאפילו לא רציתי לחייך. ומביטה בי במבט מאיר פנים, חייכני.. אבל אני יודעת שהחיוך הזה היה רק הסוואה, הכאב אכל אותה לאט, וככל שהוא גבר, הוא גבר גם עלי, כי אני הרי חלק ממנה, והיא ממני. היא הייתה.. היא הייתה בעצם הכל. אך ככל הנראה היא לא הבינה זאת.
יום אחד כאשר הייתי אצלה,שוחחנו. לפתע הייתה שתיקה קצרה. הסתכלנו זו על זו. היא ליקקה סוכרייה מחליפה צבעים, וכשהגיעה לאמצע, זרקה אותה. "למה זרקת? הסוכרייה עדיין לא נגמרה" שאלתי. היא חייכה בחיוך הזה שלה, ובחנה אותי מהסנטר למצח ובחזרה.: "לסוף תמיד יש טעם מר, ואני מעדיפה לסיים בטעם טוב".
עברו כמה ימים.. המצב שלה התקשה, אם מבחינת החברה, בית ספר, משפחה, נפש. אבל אני תמיד אמרתי לה: "היי, אני אוהבת אותך, זה לא מה שישבור אותך, נכון"? היא רק ישבה.. וחייכה.. אבל יכולתי לראות דמעה מבצבצת מענייה, והיא ניסתה להכניס אותה בחזרה. יכולתי להרגיש את העצב שהיא מרגישה, יכולתי לראות שהיא נשברת מבפנים. ואני פשוט חיבקתי אותה חזק, מנסה שלא לדמוע.
אבל המצב לא השתנה.
'האזכרה תערך מחר, בצהריי יום א' 4.5'.. אני קוראת בקול רם כשזולגות דמעות מעיני.
"אני עדיין לא יכולה להאמין.", עברה כבר שנה מאז, ואני בעצם לא מרגישה כלום, כאילו הלב שלי נלקח ממני בעודי בחיים. תוך כדי שאני הולכת אני חושבת עליה.. ודי כועסת על עצמי. "למה לא עשיתי שום דבר בנוגע לזה?!" חשבתי כשהגרון שלי חנוקה מדמעות. "למה הכל חייב להיות ההפך ממה שאני רוצה?" לחשתי בשקט. "תמיד אומרים שהסוף אמור להיות טוב.." אני לוחשת שוב, כשמחשבות מתחילות לצוף בראשי. נכנסתי לחדר שלה. וצפות בי זיכרונות. יכולתי להרגיש אותה פה איתי.. הסתכלתי במדפים הוורודים שלה, שמביעים את הפנימיות המדהימה שלה. שעליהם מונחים ספרים, מחברות, הצמיד שנתתי לה עם הכיתוב: ""Best Friends Forever.. הבטתי במיטה שלה. שתמיד הייתי יושבת איתה שם, ומדברת במשך שעות. ולרגע יכולתי לראות אותה יושבת מולי ולוחשת בשקט:"סליחה" ולפתע התפוגגה. "איך אני אמשיך מכאן"? שאלתי את עצמי.
לפתע הבחנתי במשהו כחול מבצבץ מתוך מחברת קטנה, במדף העליון. הושטתי את ידי והבחנתי בפתק. הפתק היה קטן ומקומט, קראתי את האותיות הבאות בקול חלוש כשדמעות מציפות את עיני:"לסוף תמיד יש טעם מר, ואני מעדיפה לסיים בטעם טוב. אני אוהבת אותך."