טיול לראש הנקרה

זו הפעם השניה שאני מבקרת בראש הנקרה. אח… הנוף המשכר, רחש הגלים, רגל הפיל המפוסלת ביד אומן. ההתרגשות… הזכרונות… המחנק בגרון והעיניים שדומעות ללא שליטה.

"נו אמא, חיוך!" בתי מנסה לצלם אותנו.
"סבתא, למה את בוכה?" עדן, נכדתי, ליטפה את ידי ברכות.
"אושר, מתוקה שלי. אני בוכה מאושר" עניתי, והבכי הפך לקולני, עם רעידות בבטן.

הכל החל בחורף 59/60'. הייתי אז בכתה ד'. לקראת הטיול השנתי, לימדה אותנו יוכבד, המחנכת, על ראש הנקרה. סולם צור, הנקרות, מסילת הרכבת. והתמונות. הוי התמונות. קטנות, בשחור-לבן. אבל הנוף המקסים שנשקף מהם, פשוט שובה.
"אנחנו כמובן תלויים במזג האויר" הזכירה יוכבד, "כך שאם ירד גשם, הטיול יידחה".

בוקר הטיול הגיע, השמיים בהירים, ואני ערה בשעה לא הגיונית. אפילו השמש רק התחילה להתעורר.
"אמא, איפה התרמיל הירוק?" שאלתי. "הכנתי אותו להיום"
"אמרו שיירד גשם אחר הצהריים"
"אבל אמא" נדנדתי, "יש שמש! אני עלולה לאחר!"
"צילה!" נזפה בי אמא, "יש היום לימודים. קחי ילקוט!"

הדרך לביה"ס לוקחת כעשרים דקות ברגל. ילקוט העור על גבי.
'אמא פולניה' אמרתי לעצמי. למרות שהיא בכלל עלתה מאוקראינה. הנה חוי, עם תרמיל. והנה גם שרה זיידמן, וטובה, מרים ויפה.
"ריכטר, למה ילקוט?" שאלה שרה, ואוזניי האדימו.

7:30 וכבר הגעתי לכתה. היחידה עם ילקוט!
"רוצי מהר הביתה, צילה" המורה יוכבד הרגיעה אותי, "אני אעכב את המשאית"

כשאמא הבינה את הטעות, היא מיהרה להכין לי את התרמיל ונתנה לי לירה שלמה, אוצר, לקנות חטיפים אצל ויינברג.

נהג המשאית היה כבר חסר סבלנות. בשמונה הוא התניע, ובזכות תחנוניה של יוכבד, הוא חיכה עוד כמה דקות.
בשעה 8:07, חסרת נשימה ועם כאבים במותן… ראיתי את המשאית עוזבת את הסמטה שאליה בדיוק הגעתי. צעקתי, נופפתי, אבל זה היה מאוחר מדי.

אל מול אוצר הקללות, שלא ידעתי אפילו שקיים אצלי, אמא לא הפסיקה להתנצל.

שנים עברו, שבע ליתר דיוק. זכרונות כתה ד', החלו להציף אותי עם הישמע צמד המילים 'ראש הנקרה', בהקשר של טיול כתתי.
עוד מעט פסח, והטיול מתוכנן לאחרי ל"ג בעומר.
לאחר יום העצמאות, עוד השליתי את עצמי שהמתיחות הבטחונית תעבור, אך מלחמת ששת הימים טרפה את הכל.

שנת 72', האחזות הנח"ל בבקעה. החבר'ה ארגנו שבת בצפון. על הדרך, ביום שישי, נקפוץ לראש הנקרה.
"סעו בלעדיי" אמרתי, "אני אכין סנדוויצ'ים"
"אין יאוש בעולם כלל, צילה" כך נח, מפקד ההאחזות. "את באה איתנו, ואם צריך, בפקודה"

יום שישי הגיע, ואני על השוסון, סוג של אוטובוס, עם ראש משאית וספסלי קרש, שרוטט בצורה מפחידה כשהמנוע עובד.
אנחנו בדרך! הפעם אני סוף כל סוף בדרך!

דבר לא הכין אותנו לעצירת הפתע. לשני בנים היו שברים, והשאר חטפנו פצעים וחבלות יבשות. אני עוד יצאתי בזול, עם נקע ביד ימין ואף מדמם.
אחרי טיפולים ב'העמק', חזרנו להאחזות. הבכי שלי לא היה בגלל הנקע.
'אין יאוש בעולם כלל', אמרתי לעצמי, 'העולם הוא היאוש'.

חורף 79/80'. חששות כבדים ליוו את הכנת הטיול. אני פשוט יודעת שמשהו יקרה. מישהו שם למעלה לא רוצה שאגיע לראש-הנקרה.

יצאנו שלוש משפחות, ברכבינו הפרטיים, צפונה. משה ויפעת זינר, מובילים עם הטנדר. ישראל דגן, בעלי היקר, בתי נוגה בת החמש, ואני, על הסוסיתא. את הבן הקטן השארנו אצל סבתא. דוד קופרמן, שרק עכשיו הוציא רשיון נהיגה, על הפג'ו 206 במאסף. כולנו משתדלים לשמור על קשר עין.

כמה קילומטרים מצפון לקיסריה, זה הגיע. פנצ'ר. ידעתי! פשוט ידעתי!
ישראל התעקש שאעלה על הטנדר של משה ויפעת, בעוד הוא צועד לקיסריה להביא גרר. גם ככה אף אחד לא יגנוב סוסיתא מפונצ'רת.
יפעת היתה יותר מעשית, "שמשה יסיע את ישראל לקיסריה, זה יותר מהר".
כיום אני תוהה, איך הסתדרנו בלי טלפונים סלולריים?

את הלילה עשינו בקיסריה, והנסיעה הביתה מספיק ארוכה. עוד צריך להכין שבת…

נוגה כבר בכתה ה', יחיאל בכתה ב', ודביר הקטן בן שנה. חול-המועד פסח 85'.
אני לא באמת מצפה לטיול הזה. אולי יירו קטיושות, אולי חוליית מחבלים, אולי יבטלו את החופש, אולי אמא שלי תקבל כבר התקף לב…

דביר אצל אמא שלי, יחיאל ונוגה הולכים מכות במושב האחורי, וישראל עצבני. למה אין מזגן בסוסיתא?

דלק? יש. גלגל רזרבי? יש. במבה לילדים? יש. אז למה הלב שלי על טורבו?

הפסקת שירותים בחיפה. למה דווקא עכשיו כשסופסוף הילדים נרדמו?

נהריה. וואו, כל-כך יפה פה. חביתת מצות על נוף שפך הגעתון, פשוט שילוב מנצח. מה רע בעצם? נצלם ונחזור. למה להרוס הכל?

במו רגליי אני דורכת על הכביש המוביל פנימה, אל אתר ראש-הנקרה. עוד לא הגענו, אך הדמעות זולגות מעצמן.
אולי פתאום יסגרו את האתר, אולי תהיה הפסקת חשמל, אולי הרכבל ייקרע, אולי עוד רגע אני פשוט אתעורר…

אנחנו ברכבל. ישראל מחליף סרט במצלמה. שלושה כאלו נגמרו רק בדרך.
הנוף… הוי איזה נוף. יפה כמו בתמונות, אבל צבעוני, וחי, ונושם. עם הריח המלוח, ורעש הגלים הנשברים. והנה רגל הפיל…
ובדמיוני אני חוזרת לכתה ד' של המורה יוכבד.

הגענו לנקרות. בררר, לא אמרו לי שצריך מעיל בפסח. הן מדהימות ביופיין, אבל קררר.
"זה כמו המפרץ של ווילי שתום העין" העירה נוגה, והתכוונה לסרט 'הגוניס' שראינו השבוע בקולנוע.
"רק אל תחפשי פה אוצר", הערתי.
יחיאל מטפס בעקשנות על מעקה הבטיחות, וישראל מצלם במקום לתפוס אותו.

זהו. עשיתי את זה. ויש אפילו הוכחות. תודה לריבונו של עולם, ותודה לישראל, שליחו הנאמן.

בת 62 אנוכי היום. בתי נוגה כבר אמא בעצמה, ושלושתינו מבקרות בראש הנקרה.

"נו אמא, חיוך!" בתי מנסה לצלם אותנו.
"סבתא, למה את בוכה?" עדן, נכדתי, ליטפה את ידי ברכות.
"אושר, מתוקה שלי. אני בוכה מאושר" עניתי, והבכי הפך לקולני, עם רעידות בבטן.

"ריכטר?" נדרכתי לשמע קול נשי, "צילה ריכטר?"
"שרה זיידמן?" שאלתי בתגובה.
"יווו איך לא השתנית!!" אמרנו שתינו בו זמנית.

"יודעת?" פנתה אליי שרה, "מאז כתה ד' לא הייתי כאן"
את הבכי שלי כבר אי אפשר היה להפסיק.