חתכים

היי..
אני לא יודעת איך להתחיל וכבר עולים לי הדמעות..
החים שלי לא קלים..
ההורים שלי לא ביחד ..
בקושי ישלי חברים ..
אני חותכת …
זה הכל בקצרה
ואני יפרט יותר
כשהייתי קטנה היתי גרה עם אמא שלי מאז הגן עד כיתה ב כולם עשו עלי חרם וזה לא נגמר בזה
עליתי לכיתה ג' בכיתה ג' אני עברתי לבית ספר אחר , בית ספר דמוקרטי..
היתי שם חצי שנה וזאת היתה שנה קשה גם שמה עשו עלי חרם..
אז עכשיו כשאתם קוראים את זה אתם קוראים את זה בתור "חרם" אבל בני אדם שעברו ועוברים את זה רואים את זה בתור צלקת שתישאר לעוד המון זמן צלקת עמוקה צלקת ששוברת את הלב.. אני לא חותכת רק בגלל זה..
התחלתי לבכות כל יום שחזרתי הביתה לאמא שלי באיזה שלב כלשהו היא כנראה נשברה ושלחה אותי לאבא שלי ונסעה לצפון להיות עם חבר שלה חבר מכוער מעצבן מפגר שבא לי פשוט להרוג אותו.
הוא סחף אותה להיות רוחנית!
עכשיו היא כל יום יושבת עושה מדיטציה וכל הדברים המעצבנים האלה
פשוט בא לי לתקוע אגרוף בפרצוף של חבר שלה
ולתקוע סתירה לאמא שלי שתתעורר ושתבין מה לאזעזל היא עשתה!
אני באה לבקר אותה פעם בחודש ואפילו חודשים לפעמים
זה קשה בלעדיה קשה לי בלי האמא התומכת שהיתה לי האמא המחבקת האמא ההיא…
לפעמים אני פשוט מחליקה על הקיר ואומרת למה היא נטשה אותי.. למרות שזאת לא היתה נטישה..
זאת הסיבה השניה שאני חותכת
כי אני מתגעגעת אליה!
לא קל לי בלעדיה..
לפני שבאתי לגור אצל אבא שלי
כשהייתי באה לבקר אותו היינו יוצאים לטיולים היינו מבלים היינו מדברים וצוחקים..
אבל כשבאתי לגור אצלו זה לאט לאט נגמר והוא נהפך להיות קשה וקשה יותר…
רע.
מקלל.
מעליב.
מעניש כל הזמן.
לא מתחשב.
ולפעמים אפילו מרביץ!
נמאס לי ,,
זה לא עוזר לי ולא תומך בי
האבא הזה!
אני כבר לא יכולה להיות לידו..
אני מפחדת שפתאום הוא ידע משו ימצא משו יתעצבן..
אני מרגישה אבודה בחטיבה הזאת
כיתה ו' היא היתה כאילו ה' ריחם עלי ונתן לי סוףסוף חופשיות…
אבל בחטיבה הכל התהפך .
נאי מרגישה רע אני מרגישה כאילו השתנתי לרעה שאני שטלתנית שאני רעה שאני מכוערת ושמנה!
ואפחד לא יכול לעזור לי אפחד לא יכול לשנות אתזה!
אינלי בוקשי חברים
וגם אלה שישלי לא כלכך נראלי סובלים אותי!
חרא חים!
הלכתי לחתוך