חתך אחרון- פרק 1.

והסרגל נשמט מידיה של דיזל על ידי אדם, שדמעה הרטיבה את פניו. דיזל מהרה למחותה, אך הוא רק משך את ידה לאחור. הוא סובב אלייה את הגב עם הסרגל שאחז בידו. דיזל נמלאה אשמה ועצב. לפני זה היא הייתה רק עצובה ואומללה, אך פניו של אדם נתנו לה להתמלא אשמה. פניו של אדם נראו מאוכזבות במיוחד מדיזל, וזה צבט את ליבה. היא הושיטה לו את ידה, אבל הוא רק הכניס את ידיו לכיס.
"אני.. מצטערת." גוש נמלא בגרונה. "אתה יודע שאני אוהבת אותך, ואם יכולתי להפסיק הייתי מפסיקה ממזמן." אדם לא הביט בה, הוא השפיל את מבטו. לאחר דקה של שתיקה ממושכת, אדם הפשיל את שרוולו הארוך, והראה לה את צלקותיו. לא פעם ראשונה שדיזל ראתה זאת.
"אני חתכתי. והצלחתי לצאת מזה לפני שהיה מאוחר מדי. אך החתכים לעולם לא ירדו, הם תמיד ישארו שם. תמיד ישאלו אותי שאלות, תמיד ירכלו עליי מאחורי הגב, תמיד ידברו עליי. רק בגלל הצלקות." החתכים שסומנו בידיו היו סגלגלים, מעט כחולים ובעיקר בולטים. עכשיו דיזל הרגישה רחמים, אשמה ועצב. תמיד אדם בלבל את רגשותיה.
לפני שנה, אדם היה במצב קשה. הסכין מהמטבח נכנסה עמוק מדי, עד לורידיו. דיזל הייתה שם בשבילו, באותו הזמן היא לא חתכה, היא זאת שהזהירה אותו, היא זאת שאמרה לעצמה שלא תעשה זאת לעולם, אך היא הפרה את הבטחתה. עכשיו אדם מזהיר אותה.
"אני מצטערת אדם… אבל גם אם אפסיק, מספיק חתכתי את עצמי בשביל יראו את זה. חתך אחד לא יעשה כלום." דיזל התקרבה לסרגל, שוב אדם חסם אותה.
"עוד חתך אחד, עוד חתך אחד, ואת תגיעי למצב שלי." החתך האחרון שלו, שהיה זה שהוביל אותו לבית חולים, היה החתך הכי עמוק מביניהם והכי בולט, כולו כחול ואדום מעט. זה היה לפני שנה, וזה עדיין לא הוסר ממנו.
"אבל זה החתך האחרון שלי…" התננה, ואדם עדיין אחז בידיה בחוזקה, עד כדי כך שזה התחיל לכאוב לה.
"אני מבטיחה." הוא חיקה אותה. דיזל הבינה שלעולם לא יאמין לה, ולכן נשענה לאחור בספה. אדם שיחרר את ידו ממנה. "אני מצטער.." אמר לאחר ששם לב לסימנים האדומים שהופיעו על ידה. הוא ליטף את ידה בעדינות.
"תזרוק את הסרגל." אמרה בקול צרוד. אדם הביט בה בהפתעה. "תזרוק אותו." אמרה שנית, ואדם לא התנגד. הוא קם מהספה הנוחה להפליא מעור, וזרק את הסרגל במהירות.
"את בטוחה שתוכלי לעצור? כל כך מהר?" הוא שאל אותה, והיא רק הביטה ישירות לקיר.
"כן."
עוד שתיקה ארוכה שררה. זה ייאש את דיזל, אבל אחרי דברים פתאומיים כאלה, קשה להגיד מילה בנוסף. אדם אחז בידיה, אך הפעם בעדינות. כאות לידידות ורעות. בדיזל התעורר חיוך, כך גם אצל אדם.
"עכשיו את באמת תפסיקי." הוא אמר. היא הנהנה בחיוב.
הוא הביט בעיניה. היא הביטה בעיניו. תחושת קרב שררה, ודיזל התחילה להרגיש את נשימותיה של אדם נוגעים בגופה. עוד סנטימטר של קרבה, עוד אחד ועוד אחד. לבסוף הוא נישק אותה.
הנשיקה המהנה ביותר של דיזל, מכל הבנים שניצלו אותה לרעה. הנשיקה האמיתית והנעימה של אדם, נתנה לה להרגיש מיוחדת לכמה שניות. לאחר שהנשיקה הופסקה דיזל התחילה לחשוב עליו.
"אי אפשר." היא החליטה לאחר כמה שניות.
"אי אפשר מה?" הוא התקרב אלייה מעט, והיא נרתעה ממנו. בפניו של אדם נמלאה האכזבה, והוא הוריד את חיוכו. הוא קם מהספה בעצב.
"לא מגיע לך מישהי כמוני. אתה אוצר בשביל כל אחת, ואני סתם פח זבל." דמעות עלו על פנייה, היא רצתה אותו מאוד. הוא התיישב חזרה בספה וליטף את שערה.
"את לא זבל. את הבן אדם הכי מדהים שפגשתי."הוא הכחיש את דעתה של דיזל.
"לא. תלך מפה, אני לא יכולה להיות איתך." אמרה בהסתייגות, ושוב קם אדם ממקומו. הפעם גם הוא בכה.
הוא יצא מהחדר בטריקת דלת, ודיזל רצה אל פח הזבל בשביל מקום הממלט שלה.