חצי ריטלין ובריחה מהבית
"ל-א ר-ו-צ-ה!!!" צרחה איילה בזעם.
אוקיי, זה היה האות. נגמרה השפעתו של הריטלין שלקחה בבוקר.
אוףף!!! כמה כבר אוכל לסבול את הילדה הזאת?!
למה, למה דווקא אני קיבלתי אחות צרחנית שלא מועילה בכלום?!
כמעט וצרחתי בעצמי, אבל התאפקתי.
כל כך קשה לעשות שיעורי בית עם הצרחות שלה. להתאמן על התרגיל הבלט החדש שלמדה. לקרוא ספר חדש מהספרייה.
הלוואי והייתי יכולה לקום ולברוח.
כל בוקר לאיילה היה קשה לקום, להתלבש, לאכול… וחוזר חלילה. רק אני ילדה טובה.
אימא הייתה מנסה לתרום מעיסוקה סביב איילה ל"צומי" בשבילי גם.
"איילה רעבה", "איילה צמאה", "איילה בוכה", "לאיילה אין כוח…"
וואי כמה כבר אפשר איתה?
אבל כשאני מתלוננת לאימא שתמיד הייתה נאנחת ומפטירה, "את לא יודעת עד כמה לאיילה קשה. מה היא עוברת בכל יום…" אני מרגישה אשמה.
אבל היום זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
"לא רוצה להיות בבית הזה!!" צרחתי, וטרקתי את הדלת בעודי בורחת החוצה.
אולי הרופא או המאבחן או המה-שזה-לא-יהיה שבדק אותה התבלבל, ובמקום לאבחן אותה כחולת נפש, אבחן אותה במשהו קטן כמו הפרעת קשב? דפנה מהכיתה לוקחת כדור גם, אבל היא לא צורחת באמצע השיעור!
"תן לה את זה. זה גיל ההתבגרות. היא תכף תחזור…" שמעתי את אימא אומרת לאבא שכמעט פתח את הדלת.
אז היא טועה. אני לא אחזור אף פעם.
תגובות (0)