חסרת דמעות (פריקה #2)

"את יותר גרועה מעדן"צעקתי על אחותי.
היא אמרה משהו כנגדי אך אני עדיין באטרף של הריב הזה "הקללה הכי גדולה שאת יכולה לקבל זה שאת יותר גרועה מעדן הכלבה הזאת" הוספתי.
עדן הייתה הסיוט של חיי,עדיף לכם לא לדעת מה קרה טלא להכיר את הכלבה הזאת.
הרכבתי בחזרה את משקפיי הראיה שלי על אפי ולקחתי את הפלאפון שאליו היו מחוברות האוזניות.
יצאתי לחצר הבית שכבר המוזיקה פועלת באוזניי בקול.
התיישבתי על הנדנדה הצהובה שיש לנו בחצר והתנדנדתי,לא חשבתי על כלום.
עשיתי 'ליפסינג' לשירים ששמעתי מתאמצת לא לחשוב על כלום.
ירדתי מהנדנדה כי כבר נמאס ממנה,הלכתי והתיישבתי בקצה של הדשא הסינטטי שבחצר ביתי.
נשבעת שרציתי לבכות,התאמצתי אבל לא ירדה אפילו לא דמה אחת.
גם היום שבשיעור למדנו על השואה מכיוון שיום השואה קרב ובא.
קראנו צוואה שכתב מישהו מהשואה ברגעי החיים האחרונים שלו,ואני אשכרה לא בכיתי,עברו בגופי צמרמורות במילים כמו 'רצח' 'מוות',אבל דמעה קטנה לא באה בחשבון.
פעם היה מספיק לי להגיד שאני לא מרגישה טוב וכבר נחלי דמעות היו זורמים על לחיי.
אני אוהבת את ההרגשה של הדמעות איך שהן זולגות בשקט על לחיי.