~חלומות שהיתנפצו~

-פרק 1-

ירדתי במדרגות לכיוון הדלת.אמא שלי עצרה אותי לפני שנעלתי נעלים.
אמא-",את בטוחה שאתה לא רוצה לחגוג את יום ההולדת שלך היום?"
אני-"אמא,בפעם המאה! זה יום ההולדת שלי!אם אני רוצה ללכת לפיצה אז אני אלך!"אמרתי בכעס.היא שואלת אותי את זה כל היום. כן,היום זה יום ההולדת 16 שלי.ואני מעדיפה ללכת לפיצריה,לדבר קצת עם אריק,בעל הבית של הפיצרייה.
אמא-"אבל את אפילו לא הולכת להיות עם חברות"אמא אמרה.
אני-"אה,ודווקא אם אני אחגוג בבית יהיו חברות?"שאלתי את אמא בצעקה,ובכעס.
היא לא ענתה.יצאתי מהבית בטריקת דלת.אין לי ידידים,או חברות.ההליכה לפצרייה הייתה 20 דקות הליכה.אבל שווה את זה.אני הולכת רק בפנייה אחת.הולכת ישר 10 דקות,ואז פונה,ועוד 10 דקות. אחרי שעברתי את הפנייה,ראיתי מכבי אש.הסתכלתי אחורה והתפללתי שהם לא יפנו.אבל הם פנו.דמעות היו בעניי, והתחלתי לרוץ לבית שלי.רצתי בכול הכוח. אבל,כשהגעתי הביתה,לא נשאר מימנו כלום חוץ מאבק.כל משפחתי הייתה בו.אחי הקטן שיחק במחשב,אבא ישן,ואמא בישלה.המילים האחרונות שאמרתי לה היו רק מתוך כעס ועצבים.אז התחרטטי,התחרטטי על זה שככה דיברתי עם אמא לפני מותה,התחרטטי שלא נשארתי בביתי. הגיע אלי שוטר.
השוטר-"מה הקשר שלך עם המשפחה הזו?"שאל,וראיתי בעינייו רצינות.
אני-"זו הייתה המשפחה שלי" אמרתי כשהדמעות נופלות מעיני.אז מבט עינייו התרכך ונהפך לדואג
השוטר- "אין לך איפה לישון?" שאל בדאגה.
אני-"לא.להוריי לא היו אחים.או חברים. ואבות אבותי מתו מזמן"אמרתי עם מבט שבור בעיני.
השוטר -"יש לך חברים שתוכלי לישון אצלם?" שאל הפעם עם טון יותר רציני.
אני-"לא,אין לי אף אחד.כל מי שנשרף בבית הזה,היו האנשים היחידים שאהבו אותי" אמרתי,כשדמעותי ממשיכות עוד יותר. השוטר חשב כמה דקות,ואמר לבסוף
השוטר-"אין ברירה אחרת,תתצתרכי ללכת לפנמייה" אמר עם יאוש קטן בקולו.אם אני אלך לפנמייה המצב שלי יהיה יותר גרוע.הייתי צריכה להשרף איתם. חשבתי ביאוש.אחרי שהצלחתי לסדר את הדיבור שלי שאלתי את השוטר
אני- "מתי אני נוסעת לפנמייה?" קולי טיפה רעד.
השוטר-"אחנו נדבר עם מנהלת הפנמייה,מחר בבוקר תוכלי לנסוע לפנמייה.מה דעתך לישון בחדר מעצר?"שאל די מתבדח.נרגעתי טיפה
אני-"כאילו יש לי ברירה" אמרתי עם אדישות.השוטר הופתע לרגע והוביל אותי לניידת.התיישבתי במושב האחורי ונסענו לתחנת המשטרה. ראיתי שכולם ישנים,והשעה תשע וחצי.הוא שם אותי במקום די נוח,ונשכבתי על המיטה,שלא הייתה נוחה כל כך.התחלתי להזכר בכל מה שקרה לי בחיים.מהרגע שהוריי תמכו בי,מהרגע שפגשתי את אריק,מהרגע שכולם התחילו לשנוא אותי,בגלל שהגבתי באלימות להתעללות שלהם בי.הכל עבר לי מול העיניים כסרט נא,עד שרגע שצעקתי על אמא,ואז הבית נשרף.אז נרדמתי.

-בוקר-