חלום של מישהו אחר.

זיכרון:
שיר יום הולדת עמום מהדהד בירכתי מוחי.
שולחן ערוך ועוגה מהודרת.
לפחות לטעמי.
יריעות גומי מנופחות בשלל צבעים צפות בנחת על אריחי הרצפה.
קוביות קרטון מרופדות בכל טוב רובצות לצידם, מתענגות על עטיפותיהן הבורקות.
מפיות, חבורות סכו"ם וצלוחיות מתחרות על תואר העיטור המרהיב ביותר.
אינספור ילדים, קטנטנים, כולם בגילי.
אינספור ילדים, כולם בביתי.
לפחות, כך הוא מרגיש סביב גופי.
עוד מאז, זה רק חלום של מישהו אחר.
בית משפט:
ללא פטיש וללא פאה, מצליח איש מתוסכל בעל שם משפחה מגוחך
-בלי משים, אם כי בעזרה מסויימת מדלפקו הממורק-
להגשים סטראוטיפ אחד ויחיד.
לפחות, היחיד שהצלחתי לדלות מקיומו.
הוא חוצב בעיני,
מטלטל את נפשי.
הוא לא מרפה, מתוסבך.
לפחות, כך הוא מביט על אותו האולם.
אף כעת, זה רק חלום של מישהו אחר.
עזיבה:
תא המטען נתרק מאחורי גבי,
אם כי נדמה שאירע המקרה אי שם בגבולותיה של קניה.
שמא על קרחון מתמוסס באוקיינוס של גזי חממה,
או תחת חסותה של כיפת יער עד בפרו.
לפחות, נדמה לי שרחוק עד כדי כך.
אני מנתקת את החגורה.
נעה לימין.
אוחזת בידית.
הפתח נפער.
מתיישרת.
שואפת,
נושפת,
מתאדה.
לפחות, נדמה לי שבכזו חדות.
אולי לעד, זה יהיה רק חלום של מישהו אחר.
פתח הבית:
כתמים על גבי קו האופק לא נוטים להידמות לגורל.
לפחות נדמה לי שלא.
קיומי נעשה ממשי רק עכשיו,
כשהועילה האפטיות בטובה לפנות מקום לאמידת נזקים.
לפחות, אני מחשיבה אותם לכאלה.
שמא גם בעוד יומיים, זה יוותר, רק כחלום של מישהו אחר?
זיכרון:
וילונות צחורים ואינסופיים שמים פעמיהם לעברי.
נושקים לפני ונסוגים באחת.
בבושה ובעונג,
ללא הבהרה חד משמעית איזה מצב משתרך אחר איזה רגש.
עוד מאז, רק חלום של מישהו אחר.
בית המשפט:
שמלתי העכורה דומה למשתברת על גבי מושבי.
ארוכה, אטומת בד ומענה בעת הליכה.
שחורה עד היסוד.
משהו בה אלמנתי.
לפחות מנקודת המבט שלי.
הייתכן שבאמת אאבד דבר מה היום?
אם כי ברור לי כשמש שלעולם לא הייתי סיבת הלוחמה.
הם נאבקו אך ורק על השלטון.
אף כעת, רק חלום של מישהו אחר.
עזיבה:
האספלט המחוספס של מגרש החנייה מוחשי עד מאוד גם תחת מעטה סוליות נעלי,
כל צעד שלי מפצח את הדממה בתוככי.
את השלווה בנבכי מוחי.
את השלמות עם ההחלטה.
אך עיתו של השלב הסופי מגיעה רק בעומדי במקום היעד.
קירות חדרי העירומים לוחשים הספדים אילמים אל בינות אטומי האווויר.
אני מתרסקת על הלינולאום ומחווירה עד אחרון תאיי.
אולי לעד, זה יהיה חלום של מישהו אחר.
יעד:
המרחב מזערי ומטלטל במימדיו בו זמנית.
שכבת לחלוחית מעיקה פורצת את סכריו של עורי ומתאחה בדיוק מושלם תחת האפוד שעליי.
חולשה מכרסמת בי, מתגרה.
הבקתה דומה לצמח, המשתחל מתוך סדק בעפר.
המשטח המחוספס, העיקולים המגדירים אותו.
הוא קריר ויוקד, אלמוני ובולט.
הוא כל דבר, מלבד בית.
אני צריכה סיבה למוות וסיבה לחיים,
אני צריכה כל דבר, מלבד מה שיש לי.
אבי הולם בי משמאל, הודף אותי מפתח הכניסה.
שמא גם בעוד יומיים, זה יוותר, רק כחלום של מישהו אחר?
זיכרון:
מבעד לחור הרבוע בבלוק הבטון העטוף בנייר מאוייר, ונקרא בלעז 'חלון',
משתרעת גינה חביבה ושופעת.
הומה בזו העת, מבוקשת.
חברי רובצים לכל אורכה, ואילו אני משתמטת.
שערות עורפי סומרות,
כל אחת ואחת.
ניצבות איתנות בשורה, ניצבות איתנות ומוחות.
יד ביד עם עיני,
עם עורקיי,
עם ליבי.
היות ומושחזת עמוק בתוכם כל מילה ומילה שהוטחה בין הורי שם אתמול.
עוד מאז, רק חלום של מישהו אחר.
בית המשפט:
אני מרגישה אותו בקצות אצבעותיי,
הולך וגדל.
מתעצם, מתפתל.
הוא כובש את יריכי ומתקדם לעבר בטני.
הוא מזדחל ומתלפף סביב זרועותי, מתחיל להגביר את קצבו.
ללא אף מבט לאחור, הוא דוהר במעלה עצמות הבריח שלי וצולל לעומקי ראותי.
שם תם מסעו.
שם, בהופכו לגוש מועקה, הוא נוטע את דגלו ומתבצר בשלווה, ללא ניע.
ההחלטה היא אבי,
ההחלטה היא סופית.
החיבוק מיותר,
העזיבה מידית.
הפכתי לכרטיס טיסה בלי לדעת.
אף כעת, רק חלום של מישהו אחר.
עזיבה:
ציפורניי מתחפרות אל תוככי המשטח הנוקשה,
ואילו שאר גופי מונח עליו פרקדן.
התריסים נשמטים בעדינות, טפיחותיהם יוצרות שיר ערש.
הרצפה מתחילה לפלוט סיבי פרווה מבין סדקיה,
ומערסלת אותי בחיקה.
בדיוק כאשר מבטי המבוהל פוגש בזה של דיילת המסרבת למשקה מאבי במושב לימיני.
אני שומטת מבט ומצמצמת את היקף שדה ראייתי לסהרה המאובקת דרך חלון הפלסטיק,
ושבה אל תוך יקום מקביל בו אני גיבורה.

אך מה הבעיה בעצם, בכך שחייך הם רק הדרך לחלומו של אחר?