חלום אבוד

שמעתי קול בכי צרוד, צעדתי לכיוונו. נדמה היה שהוא קורא לי. צעד ועוד אחד.
הערפל האפור והכבד גרמו לי להשתעל בכבדות, מחיתי דמעה של כאב והמשכתי לעבר הקול הזה. קול בכייה הצרוד של ילדה קטנה, היא בוכה כבר 10 שנים, 4 חודשים ו9 ימים. כל ימי חיי, רק עכשיו יש לי את האומץ ללכת עליה.
הגברתי את קצב צעדי, תלתל שחור נפל על פני, פתאום הגעתי לנהר, שם השתקפתי. עור לבן חיוור, תלתלים שחורים יותר מן הלילה, עניים בצבע טורקיז בהיר וצלקת קטנה מתחת לאוזן.
דרכתי על המים ושקעתי שם. בין רגע הכל היה שחור ושקט, ראיתי את הילדה הבוכה, ניסיתי לקרוא לה אך לא יכולתי להוציא הגה מפי.
ניסיתי לשחות עליה, להגיע עליה אך כל זה היה לשווא. כמעט וויתרתי ואז היא הסתובבה אליי. שערה הזהוב היה מסביבה כהילה מתולתלת, עינה היו כחולות כהות, כמו אגמים כהים ועורה להן עם מעט סומק חינני אך למרות כל זאת היא נראתה עצובה.

"למה את עצובה?" שאלתי, קולי הקטן הדהד בחלל חסר הצורה
"למה זה עניינך?" שאלה במעט עוקצנות
"כי לא נעים לי לראות אותך בוכה"
"החיים חסרי משמעות" אמרה בקול מעט גבוהה
"חסרי משמעות?" שאלתי
"לה אתה מדבר בקול הזה?"
"איזה קול?"
"הקול הזה, קול של מלאך מרוחק, של מעט תקווה במקום השומם הזה" אמרה אך הפעם אפילו טיפת עוקצנות לא נשמעה בקולה
"לחים יש משמעות, פשוט צריך למצוא אותם" אמרתי "או את זה" תיקנתי
היא חייכה בספק "ואיך נמצא את זה?"
"תמיד אפשר לנחש" עניתי לה
"אז מה אתה מנחש?"
"את לא תרצי לשמוע" אמרתי בעצב
"דווקא כן!"
"בסדר, אנחנו חיים כדי למות, כדי לסבול. אנחנו ממציאים סיבות למה יש סבל בעולם אך אנחנו ממשיכים להסתובב סביב התשובה ולא מוכנים להביט עליה!"
"ומה התשובה?"
"הסיבה לסבל זה אנחנו, אנחנו המקור לסבל בעולם. לפעמים נדמה לי שאנחנו כאן רק כדי להרוס את העולם הזה ותו לא"
"נראה כך" אמרה בעצב והרכינה את ראשה. לפתע זקפה אותה ואמרה בתקווה.
"תוכל להישאר כאן! המקום הזה אף פעם לא ייהרס!"
"לא, יש לי משפחה, כמו שאמרתי אני חי כדי למות וזה מה שאני צריך לעשות"
"אבל למה?"
"כי זה לא איפה שאני צריך להיות"
"ואיפה שאתה רוצה? למה איפה שאתה רוצה?" אמרה ביאוש
"כי לפעמים צריך לשים את מה שצריך לפני מה שרוצים, כך זה תמיד יהיה"
"אז להתראות ילד עם קול של מלאך מרוחק" אמרה בעצב
"להתראות ילדה עם תלתליי זהב" אמרתי

פקחתי את עניי באטיות והתבוננתי בחדר שלי, מעט מבולגן. עכשיו אני בן 18. זה היה רק חלום אבוד. חלום ילדות נשכח אך משהו בי זעק להפך, וכך אני נשאר חולם כל לילה את החלום האבוד שאת סופו לא עדה לעולם.

שבוע אחרי הפעם האחרונה,
התבוננתי בחלון ולפתע ראיתי נערה בגילי עם תלתליי זהב ועניים כמו אגמים שקטים וכהים.
היא התבוננה בי וחייכה ואז ידעתי שזו היא. זו הילדה עם תלתליי הזהב.