חולה סופני

כן זה נכון.
היום זה היום האחרון…
עוד מעט אני עוזב.
נשאר כזכרון אצל חבריי בלב…
אבל בואו נחזור שנתיים אחורה.
אני בכיתה י׳.
חיים רגילים,
כמו כל הילדים…
עד שבאמצע יום הלימודים.
התקף לב.
הובהלתי לבית החולים…
עברתי החייאה,
הרופא אמר שיצאתי במזל,
נשארתי לאשפוז..
למחרת בבוקר אמר לי הרופא את הבשורות הקשות…
אני חולה בסרטן הריאות.
ואין מה לעשות.
מחלה סופנית, שאין לה תרופות.
״נשארו לך שנתיים לחיות״
בכיתי בימים ,בכיתי בלילות.
מה אני אמור לעשות?
לא הצלחתי לקבל את העובדה שבעוד שנתיים אפסיק לחיות.
שהכל יסתיים, פשוט אעלם.
אבל יום אחד.
יום מיוחד.
חוויתי רגע של הארה.
הבנתי שלא אוכל למנוע או לדחות את הסוף הנורא…
הבנתי שעליי למצות את החיים עד תום.
טסתי לחול, למדתי שפות, הכרתי עדות ודתות.
וכך זה היה עד היום.
והנה חזרנו להתחלה, שהיא בעצם הסוף.
אני בבית החולים,
כבר שעת ערב.
נפרדתי לשלום מהמשפחה והחברים…
ועכשיו אני עוזב.
לעולמי עולמים.