זכרונות
חברי שכב בתוך שלולית דם, עוד אח עומד להלקח. עוד חבר שכבר לא יחזור להיות אותו הדבר. הוא מלמל משהו לא ברור, אולי זה המשפט האחרון שלו. נזכרתי בימים ההם, ימים יפים, היינו מתגנבים לשדות של השכנים, גונבים תפוזים, זוללים אותם בדרך ומשאירים את הקליפות על הרצפה. "למה יש לך כתם על החולצה?" תמיד שאלה אותי אמא. באחת הפעמים בעל השדה, יעקב הזקן תפס אותנו בשעת מעשה, בשעה בה זללנו תפוזים מתוך קופסאות הפלסטיק שניצבו בשדה, ידינו היו דביקות ופנינו מוכתמות. "מה אתם עושים כאן?" גער בנו הזקן "זוללים מן הסחורה שלי?" אמר ואיים עלינו במקלו. ברחנו משם תוך שניה, אחרי שנכנסו לגבולו השכונה נשמנו לרווחה, גם הפעם הוא לא הצליח. כאשר התגברנו היינו מחזרים אחר נערות, זוכר אני אחת, רוחמה היה שמה. בחורה תמירה ונאה עם עיניי שקד ושיער בהיר. כל הבחורים בשכונה היו מחזרים אחריה, באחת הפעמים נענתה רוחמה לחיזוריו של חברי הטוב, החבר ההוא שהיה גונב איתי תפוזים. הם יצאו זמן מה אך בסופו של דבר היא נישאה לבנו הצעיר של החנווני, יוסף. עכשיו אני מביט בו, בחברי הטוב, הילד השובב שהיה גונב איתי תפוזים מהשטח של יעקב הזקן, הבחור הצעיר שהיה מחזר אחרי נערות רבות. עכשיו הוא כאן, חודל מלזוז.
תגובות (1)
וואו, סיפור קשה ועצוב, אבל הוא מנוסח ממש יפה. הכתיבה שלך קולחת ויפה, ממש אהבתי את הדרך בה תיארת את הזיכרונות של הדמות הראשית, במילים מעטות כל כך הצלחת לטוות סיפור שלם עם רקע ודמויות ברורות וחדות. מאוד אהבתי, תמשיכי לכתוב וחג שמח! :)