זיכרון.

זיכרון.
16/11/2009.

אורנה – אשתו של מיכאל שלנו, הייתה עם הוריה, אחיה אייל ואשתו הסקוטית, שבאו לביקור מלונדון, במסע תיירות בצפון הארץ. אולי הנסיעה אורגנה על ידי מכון "וולקני", שבו אורנה עושה את הפוסט-דוקטורט שלה.
מיכה עם הילדים היה אצלנו , ואנחנו, כמה שיכולנו ניסינו לשעשע אותם.
על השולחני שכב מחזיק המפתחות עם נורית קטנה. מיכה הפעיל אותה, ונתן לאמיר. נורה קטנה מאירה באור כחלחל. אמיר, שעכשיו בן שנה ו- 8 חודשים, שיחק עם האור של הנורית, הסתובב אתה ולאחר מכן ביקש "פנס גדול".
הוא כבר מדבר, אבל אנחנו מבלים אתו רק שעתיים בשבוע ואני לא הבנתי מה הוא מבקש, ורק בסוף הערב התברר לי שהוא זוכר את הפנס, אשר לבשתי על הראשי כשהיינו על החוף במכמורת לפני 5 חודשים, ושם בחושך צליתי על הגריל. אז הוא היה בן שנה ושלושה חודשים.
מאז הוא זכר, והיום קישר בתודעתו את הצבע כחלחל הבהיר וגודלם של הנורות, אשר בפנס הגדול היו רבים יותר.
אני מקטין את הגודל של הגומיות, שבעזרתם הפנס מוחזק על הראש, ומרכיב אותו על הראש של אמיר. אבל גומיות עדיין גדולות, פנס גולש מראשו, וגם הגיע הזמן לחזור הביתה.
אמיר, מאושר שהבינו אותו, ולא התעקש, מחזיר את הפנס הגדול ועזב.
קודם, בדרך כלל, כאשר לא היינו מבינים אותו, הוא היה נסער מאוד, נופל על הרצפה, בוכה בבכי מר, וגם כאשר הינו מנסים להבין מה הוא רוצה, לא קיבלנו תשובה – העלבון כבר נעשה ולהרגו היה צריך פשוט להסית את דעתו או להאכיל, כי התנהגות כזו גם פשוט אמרה שהוא רעב.
מתוך צלחת שממנה נלי המאכילה אותו, הוא מוסיף עוד כף אחד – שלו (הוא, כמו אחותו לירון – שמאלי), וכשהיה מסיים את הצלחת שלו, היה הולך למיכה להשתתף גם בארוחתו.