זה רק חלום (סיפור קצר לכבוד יום הזיכרון)

"אבא" אני רצה אליו, מחבקת אותו חזק חזק, שלא יברח. "התגעגעתי אלייך" אמרתי לו, "מאז המלחמה לא ראיתי אותך, חשבתי שאתה בשמיים, חשבתי שהמלחמה לקחה אותך".
"אני פה נסיכה קטנה שלי, חזרתי, עכשיו אני פה איתך לתמיד…" ענה לי אבא, ואני שמחתי, שמחתי שוב להיות בין הזרועות החמות שלו ולשמוע את הקול המרגיע שלו וכל מה שרציתי בתקופה שהוא לא היה כאן זה רק עוד חיבוק אחד…
"אמא, אמא, תראי מי חזר!" אמרתי בהתרגשות, "זה אבא!" שוב אנחנו משפחה אחת. כמו שכל הזמן חלמתי להיות בזמן האחרון. אמא קמה וחיבקה את אבא ואני הצטרפתי לחיבוק המשפחתי. לאחר מכן, התיישבנו לאכול, התיישבתי ליד אבא ובהתרגשות אכלתי הכל מהצלחת, כמו פעם, כשהיינו משפחה אחת ומאוחדת. אחרי הארוחה הלכתי לשחק עם אבא, לשחק במשחקי קופסה ובמחשב, שוב לא עזבתי אותו לרגע.
"התגעגעתי אלייך מאוד…" הוא אמר לי, ואני הראיתי לו את המכתבים שכתבתי לו כשהוא היה איננו, הראיתי לו כמה אני התגעגעתי.
המשכנו לשחק ולצחוק ואז נעצרנו. הוא נתן לי נשיקה גדולה על הלחי ואז חיבק אותי.
אמא ניגשה אליי והרגשתי כי נגעה לי בכתף ולחשה "קומי, קומי יפה שלי", פתחתי את עיניי ופשוט התעוררתי, גיליתי שהכל היה שוב חלום שלא יתגשם לעולם, חזרתי למציאות שאני חיה בה. כל כך הייתי רוצה שהחלום היה יכול להיות אמיתי אבל אבא? אבא איננו, והוא מעולם לא יחזור, המלחמה קטפה בין השאר גם את האבא הגיבור שלי, זה שנהג לחבק אותי, ולהרגיע אותי, ולשחק איתי, ולתמוך בי בכל רגע שהייתי צריכה תמיכה, זהו, הוא איננו, איך אפשר להשלים עם המצב הזה? איך אפשר להשלים עם זה שאני יותר לא אזכה לעוד חיבוק ממנו, אני לא אזכה לראות אותו בכל הרגעים הכי טובים שלי בחיים? זה לא נתפס, כל מה שנשאר לעשות זה להיזכר בתקופה היפה שהייתה לי איתו… אני מתגעגעת אבא…