זה כואב למות?

הלילה הזה לא הצלחתי להירדם. התהפכתי במיטתי חוששת מעט מהגורל של אחותי הקטנה.
הרגשתי שמשהו לא כשורה וזה הפריע לי להירדם.
'היא נמצאת עכשיו בבית חולים', חשבתי לעצמי מעורערת מהמחשבה, 'האם היא בסדר בכלל?'
קמתי ממיטתי כי לא יכולתי יותר לחשוב. ידעתי שעכשיו אי אפשר לבקר את בקה, אחותי הקטנה, כי השעה 4:00 לפנות בוקר והיא בטח ישנה. תהיתי לעצמי מה יקרה אם אלך לבקר אותה? אמא ואבא יכעסו? אבל לא היה לי אכפת. לבשתי את הסוודר הסגול שלי והג'ינס המקומט, נעלתי מגפי גומי בצבע שחור ויצאתי לדרך. 'היא בטח סובלת נורא' , חשבתי לעצמי תוך כדי ריצה לבית החולים, 'אני חייבת לבקר אותה!'.
תוך זמן קצר הגעתי לבית החולים. הוא עבד באותה השעה כי הוא חייב כמובן. שאלתי את המזכירה במהירות: "איפה נמצא החדר של בקה רובי?"
וזו רק הביטה בי כאילו נפלתי מהשמיים, "ילדה למה את ערה בשעה כזאת?!"
"תגידי לי איפה החדר שלה מהר!", צרחתי.
"קומה 6 חדר 13", ענתה המזכירה תוך כדי פיהוק קצר.
מהר תפסתי את המעלית, מנסה למצוא את כפתור מספר 6. מחשבות איומות התחוללו בתוך ראשי. 'האם בקה, אחותי בת ה10, תצליח לנצח את מחלת הסרטן שלה? ואם לא?', ידעתי שאני אתמוטט אם היא תמות. וזה כל כך כאב לי לחשוב על זה, אפילו שהייתה זו רק מחשבה.
דלתות המעלית נפתחו, רצתי במסדרון כמו משוגעת.
'10,11,12,13! הנה 13!'. נכנסתי בזריזות לחדר עם חיוך געגועים.
"בקה!", צרחתי ורצתי לחבק את אחותי שהייתה ערה דווקא.
"אליס! מה את עושה פה?! אמא ואבא יודעים?", נבהלה אחותי הקטנה.
"לא. הרגשתי שמשהו לא בסדר, התגעגעתי נורא!", חיבקתי אותה חיבוק נוסף מנסה שלא לבכות.
"אליס..", צחקקה בקה, "הכל בסדר, את ראית אותי אתמול.."
הייתי נבוכה מעט, אבל אז חזרתי שוב לחייך.
אף אחד לא היה בחדרה של בקה באותה השעה, אז ניצלנו זאת ושיחקנו קצת בקלפים. בקה נהייתה ממש טובה, ושמחתי לראות אותה מחייכת את החיוך הזה שלה, שלא יכולתי להסיר את עיניי ממנו. אך לפתע נזכרתי בשאלה שרציתי לשאול אותה אתמול כשיצאתי מהבית חולים.
"בקה…", הופסק רגע המשחק, "יש לי שאלה לשאול אותך, את לא חייבת לענות.
בקה עיוותה את פניה מעט אבל אז חייכה ואמרה, "תשאלי"
שיחקתי קצת עם התלתלים בשיער שלי ואז שאלתי, "בקה, זה כואב למות לדעתך?"
בקה חשבה קצת על השאלה והתלבטה מעט. "אני חושבת שלא", ענתה בקלילות.
חייכתי חיוך קטן ואז שאלתי שאלה נוספת, "את תזכרי אותי אם תמותי?". התביישתי קצת בשאלה כי היא נראתה לי לא מנוסחת טוב.
"כמובן אליס! איך אוכל לשכוח אותך?".
ראיתי דמעה קטנה מעיניה הכחולות וזה המיס לי את הלב.
"אנ..י אני כל כך מצטערת בקה, לא הייתי צריכה לשאול את זה", חשבתי שהיא תגיד 'זה בסדר' או תחבק אותי, אבל היא פשוט שתקה. לאחר מספר דקות בא הרופא לעשות לה בדיקה נוספת ואמר לי לחזור הביתה. נופפתי לבקה לשלום אבל היא לא ראתה.
הלכתי ברחוב השקט חושבת על מה שהיה עכשיו. 'אני כל כך טיפשה!', כעסתי על עצמי, 'למה שאלתי את זה?'
כשהגעתי הביתה אמא ואבא עדיין ישנו, זה קצת הציל אותי כי חשבתי שאני אקבל עונש ממש כבד על זה שיצאתי מהבית בלי רשות. פשוט נשכבתי לישון בלי שום מחשבה בראש.
הבוקר התעורר לו יותר מדי מהר. לא רציתי לקום. שמעתי קולות בכי בסלון. אז כמובן שניגשתי לראות. הייתה זו אמא שבכתה ואבא שעמד ודיבר בטלפון לחוץ.
"אמא, מה קרה?", התיישבתי לידה על הספה.
אמא ניגבה את דמעותיה בחולצה ואז ענתה בקול רועד, "בקה.., מתה לפני שעה."
הרגשתי סכין נעוצה בגבי, לא ידעתי מה להגיד. התמוטטתי על הרצפה מנסה לנשום, ופשוט איבדתי הכרה.
כשהתעוררתי, אמא ואבא היו בבית כי הם לקחו חופש מהעבודה. הייתי במיטה, כנראה אבא הרים אותי. עדיין לא התאוששתי, חשבתי שהיא תהיה בסדר, המצב שלה השתפר לפני שלושה ימים. אך כנראה טעיתי.
אחרי כמה ימים קצת התאוששנו. וההלוויה של בקה הייתה יום למחרת. כל המשפחה והחברים של בקה ושל הוריי באו. כולם לבשו שחור, ויכולתי לראות את הפחד.
עמדנו להתחיל בדיבורים, אך אני נעמדתי במרכז, מנסה למשוך תשומת לב. כשכולם שמו לב אמרתי פתאום, "כולם, בלי יוצא מהכלל, תזכרו את בקה רובי, היא הייתה האדם הכי מדהים שהכרתי בחיי, אני גאה בה שהיא הייתה אחותי."