זה הקיץ האחרון שלי איתכם, עם הגשם הראשון אני אעלם..

אני נער רגיל, כמו כולם. אני אוהב לשחק כדורגל, לשמוע מוזיקה, להיות עם חברים. אני ממש אוהב ללכת לים. בשבילי הים הוא המקום הכי מרגיע והכי כיפי בעולם. אני לומד בבית ספר קרוב לבית, וכל יום אחרי הלימודים היינו נפגשים עם החברים ויושבים ומדברים וצוחקים, לפעמים עד אמצע הלילה.
את האמת, הרבה זמן לא הייתי בבית ספר.
לפני חצי שנה בערך, קמתי בבוקר והרגשתי מוזר. הרגשתי חולה. אמא שלי מדדה לי חום ואמרה שיש לי חום גבוה. לקחתי אקמול ונשארתי בבית. אני חייב להגיד שדווקא די שמחתי להיות משוחרר לכמה ימים מהבית ספר ולהיות בבית. לא הרגשתי טוב, אבל היה נחמד לשבת בבית ולראות סרטים. גם בערב עוד יכולתי לצאת עם חברים אבל המצב שלי לא כל כך השתפר. התחלתי להרגיש צמרמורות בכל הגוף וביקשתי מחברים שלי שיחזירו אותי הביתה.
אמא שלי ממש נבהלה כשהיא ראתה אותי. היא אמרה שאני נראה ממש לא טוב ושכולי רועד. הלכתי לישון, ובאמצע הלילה קמתי והקאתי את הנשמה. אמא שלי מדדה לי חום והיה לי כמעט 40 מעלות. נסענו למיון ב4 בבוקר
כמעט לא היו שם אנשים בחדר ההמתנה, ונכנסנו ישר לרופא שבדק אותי. אני לא כל כך זוכר מה היה שם, אבל הוא לקח לי הרבה דם. כבר היה חמש וחצי בבוקר וראיתי את הזריחה מהחלון. נולד לו יום חדש. חברים שלי ישנים במיטות ועוד שעתיים הם יקומו לבית ספר.
אחרי שסיימנו שם רציתי ללכת הביתה ולישון, אבל הרופא אמר שאני צריך להישאר שם עד שידעו בדיוק מה יש לי כי יכול להיות שזה משהו רציני. חשבתי שזה אולי דלקת ריאות, במצב הכי חמור. לא נלחצתי.
אנשים התחילו להתעורר בבית חולים והתחילו להגיע הרבה רופאים. חיכינו שם חצי שעה בערך, ואז הגיע רופא שביקש ממנו לבוא אחריו. נכנסנו לחדר שלו, והוא אמר לי, לאבא ואמא שלי לשבת.
הוא אמר שיש לי לוקמיה, במצב קשה. לא ממש ידעתי מה זה אומר, אבל ניחשתי. אמא שלי התחילה לבכות ואבא חיבק אותה. אני פשוט ישבתי, לא ידעתי מה לעשות או להגיד.
"מה זה אומר?" שאלתי.
"יש לך סרטן הדם," הרופא אמר לי. (מהרגע הזה בערך השתנו לי החיים).
יצאנו מהחדר של הרופא ועלינו למחלקה האונקולוגית. היה שם ריח של תרופות, ואיך שנכנסנו התקרבו אלינו רופא ורופאה ושאלו אותנו אם אנחנו משפחת ביטון ואמרנו להם שכן.
נכנסנו לחדר אשפוז, והם לקחו אותי למיטה שלי. בחדר הייתה עוד מיטה שמוסתרת מאחורי וילון, ואני הייתי במיטה שיותר קרובה לקיר. היא ממש צמודה לחלון ורואים משם את כל העיר. איפשהו הצלחתי לראות משם את הים. אני כל כך רוצה להיות שם עכשיו..
קיבלתי פיג'מה מיוחדת של הבית חולים. הרגשתי חלש ובקושי הצלחתי ללבוש אותה. היא הייתה קצת גדולה עליי, וגם כל האנשים במחלקה היו מבוגרים. הרגשתי ממש ילד לידם..
יותר ממה שהייתי חולה הרגשתי פחד. לא האמנתי שבאמת יש לי סרטן. כל הזמן שמעתי עד כמה המחלה הזאת קשה אבל בחיים לא תיארתי שהיא תגיע אליי.
אמא שלי עזרה לי לעלות למיטה. אבא שלי אמר "אני יוצא לסיגריה" ונעלם. זאת לא מיטה נוחה, אבל זה לא כל כך משנה לי. אני יכול להסתדר עם כל דבר.
האחות באה עם מכשיר של אינפוזיה על גלגלים והכניסה לי את המחט ליד. היא אמרה שככה אני מקבל את התרופה שלי.
שכבתי על המיטה והסתכלתי החוצה דרך החלון. היה אז חורף, התקופה שלפני חנוכה. השמיים היו אפורים והתחיל לרדת גשם. הרגשתי כאילו השמיים בוכים ביחד איתי, עצובים ביחד איתי.
התקשרתי לחבר טוב שלי לספר לו. הוא לא האמין לי בהתחלה, הוא חשב שאני מסתלבט עליו. כשהוא האמין לי שמעתי בקול שלו שהוא כמעט מתעלף. אמרתי לו שאני בסדר ואני בבית חולים ושלא ידאגו לי, רק ביקשתי ממנו להודיע לכולם שאני בסדר. הוא אמר לי לא לדאוג ושאני יהיה חזק, ושבצהריים הם יבואו לבקר.
נרדמתי. היו לי חלומות רעים, והתעוררתי מאחד מהם. כבר צהריים. שפשפתי את העיניים, אמא שלי ישנה על הספה הקטנה לידי.
פתאום מישהי פתחה את הוילון שבמיטה שלידי, כנראה אישתו של מי שהיה על המיטה. הוא די הופתע לראות שם מישהו כל כך צעיר, אבל הוא היה נראה כל כך חולה שלא הבנתי איך הוא בכלל פותח את העיניים.
אחרי כמה דקות אבא שלי בא עם אחי הגדול ואחי ואחותי הקטנים. הם היו בהלם ולא ידעו מה להגיד. רק חייכתי אליהם ואמרתי שהכל בסדר, שיהיה טוב. אני ינצח את המחלה. אחר כך חברים שלי באו וישבו איתי וגרמו לי לחייך. הם הבטיחו לי שאחרי שאני אצא מבית החולים נלך למלון באילת ונחגוג שם כמו שצריך, שנשכב על החוף ונעשה מנגל כל הלילה, שנדפוק את הראש כדי לשכוח את מה שהיה. הם אמרו שאני חזק ואני יבריא.
רציתי לבכות. אני כל כך אוהב אותם.. החברים שלי הם הדבר הכי טוב שיכלתי לבקש. אני לא אשכח אותם.
למחרת התחלתי את הטיפולים הכימותרפיים שהיו אמורים לעצור את המחלה. אחרי כל הטיפולים האלה הייתי חוזר עייף, מקשיב לציפצופים של המוניטור ונרדם. הפכתי להיות חלש, ובהדרגה השיער שלי התחיל לנשור. אהבתי מאוד את השיער שלי. אמרו לי שיש לי שיער יפה, אבל לא נשאר לי ממנו כלום. הייתי אוהב לעשות תספורות מזעזעות כדי לעצבן את המנהל שלי, לראות איך הוא יגיב. זה היה סוג של משחק אצלנו בבית ספר. הסתכלתי בתמונות בפלאפון שהצטלמתי אז וצחקתי. מי ידע אז שלא יישאר לי שיער..
את חנוכה חגגתי בבית חולים. שמו לנו חנוכייה במחלקה ומתנדבים באו וחילקו לנו סופגניות.
אף פעם לא הייתי ממש דתי, אבל כשהדליקו את הנרות ושרנו שירי חנוכה ממש בכיתי לאלוהים שירפא אותי מהמחלה הזאת. לא יכלתי לסבול יותר. חברים שלי באו כמעט כל יום לבקר אותי, אבל בקושי הצלחתי לחייך אליהם. לא יכלתי לתת חיבוק לאחים שלי..
אחרי כמה זמן, כשהמשפחה שלי ישבה ליד המיטה שלי, אמא שלי סיפרה לנו משהו- היא בהריון. כל כך שמחנו, אי אפשר לתאר איזה התרגשות ושמחה הלכה שם. הצלחתי אפילו לקום מהמיטה ולחבק את אמא שלי. זאת הייתה קרן אור באמצע כל העצב הזה, כמו זריחה בבוקר. כל כך רציתי לשרוד.. להחזיק את עצמי כדי שאני אוכל לפחות להכיר את התינוק, אחי החדש.. הבטחתי לעצמי לחיות לפחות בשבילו.
אחרי כמה ימים שמתי לב שהאיש במיטה לידי לא חזר. כל החפצים שלו נעלמו משם. לא ראיתי אותו יותר לעולם.
עבר זמן. יום אחד הרופאים אמרו שהפסקתי להגיב לטיפולים והמצב שלי מדרדר. הייתי כל כך חלש.. דעכתי מול העיניים של המשפחה והחברים שלי מיום ליום. הם אמרו לי שאני יצליח, שאני חזק. אבל כבר איבדתי תקווה.
בסוף החורף, לקראת תחילת הקיץ, חגגתי יום הולדת 17 בבית החולים. זה היה היום הולדת הכי מרגש שהיה לי בחיים. חברים שלי לקחו על עצמם לארגן הפקה על המיטה הקטנה שלי. הם הביאו עוגות, בלונים, מתנות, ממתקים.. מה לא. הם קנו לי גיטרה ממש יקרה במתנה. נדלקו לי העיניים כשראיתי אותה, למרות שכבר די הרבה זמן לא ניגנתי, בקושי יש לי כוח לקום מהמיטה. הם שימחו אותי וגרמו לי לשכוח לכמה זמן מזה שאני גוסס. על הכרטיס ברכה הם רשמו בגדול "שנה הבאה בתאילנד". כבר מכיתה י תכננו ללכת לתאילנד בסוף יב, לחגוג סיום של 12 שנות לימוד. הם הבטיחו שאני אשרוד את המחלה. הם גרמו לי קצת להאמין.
תמיד הייתי נלחם על שלי, לא מוותר ולא נכנע. אבל עכשיו אני כבר לא יודע. כמה אני יכול להילחם?
ההורים שלי הביאו את כל קרובי המשפחה, וגם חלק מהרופאים שדי נקשרתי אליהם הצטרפו. בחיים לא ראיתי מסיבת יום הולדת כזאת שמחה. בלילה הצלחתי לישון לילה שלם, בלי להתעורר מכאבים.
אחרי בערך שבוע, מישהו התאשפז במיטה לידי. הוא בן 35 והוא היה די בהלם לראות מישהו כל כך צעיר איתו בחדר, אבל ישר התחלנו לדבר. הוא סיפר לי שקוראים לו איציק, והוא גם חולה בלוקמיה, אבל אצלו גילו את זה בשלב יותר מוקדם. למרות שאני צעיר והוא מבוגר, דיברנו ממש כמו חברים טובים. הוא סיפר לי על המשפחה שלו, על הילדים הקטנים שלו שלא מבינים לאן אבא נעלם. אני סיפרתי לו על החברים, הבית ספר, על המחנך שתמיד הפרעתי לו בשיעורים, אבל לפני שבוע הוא בא לבקר אותי.. גיליתי שהוא גם אוהב את אייל גולן, כמוני. הוא ראה את הגיטרה שחברים שלי קנו לי, הוא ביקש שאני ינגן והוא ישיר. בקושי הצלחתי לזוז, אבל הסכמתי. בערך שעה אני ניגנתי והוא שר. יש לו קול ממש יפה. כשסיימנו כבר כאבו לי האצבעות, המון זמן לא ניגנתי.
אני מתגעגע לבית שלי. מאז שאושפזתי לא הייתי בו..
עברו הימים, הגוף שלי הפסיק להגיב לתרופות ולטיפולים. חיפשו תרומת מח עצם, בנתיים לא מצאו. נשאר לנו רק לקוות. מי שדווקא גרם לי להישאר אופטימי זה איציק. הוא עודד אותי, אמר שאני צעיר, יש לי בשביל מה לחיות. כל החיים עוד לפניי. הוא אמר שאני אתגבר, שאני אשרוד. קראתי לאחות וביקשתי ממנה שתעזור לי לקום מהמיטה. קמתי וחיבקתי אותו הכי חזק שאני יכול. חיבוק אחרון.
קיץ. לילה אחד לא הצלחתי להירדם. הרגשתי כל כך רע.. כל הגוף שלי רעד וכאב לי. אני לא רוצה למות, ביקשתי מאלוהים. אני עדיין צעיר. לא הספקתי עוד לעשות כלום בחיים. לא הייתי עדיין איפה שאני רוצה. הבטחתי לחבר שלי שהשנה אני אעשה איתו את המרתון, רציתי להתגייס לחיל הים. אהבתי את הים. לא הספקתי לראות את אחיי הקטנים גדלים. אני לא אפגוש לעולם את אחי התינוק, שעוד לא נולד. בכיתי. הוא לא יזכה להכיר את אחיו הגדול, האח שכולם ציפו שהוא יצליח בכל מה שיעשה.
אמא, מה קורה לי? אני פתאום כבר לא מרגיש כאב, אני שומע את המוניטורים מצפצפים ואת איציק קם בבהלה מהמיטה שלו. אני שומע את האחיות רצות אליי. מה קרה?
אמא, זוכרת שאמרת לי שבטח אני אהיה עורך דין, ויהיה לי המון כסף. זוכרת שתמיד כעסת על אבא כשהוא הציע לי ללכת לצבא קבע? הלוואי ויכולתי להגשים את החלומות של שניכם.
האחיות יושבות בחוץ ומדברות בשקט. הרדיו שם דולק. אני שומע את השיר 'זה הקיץ האחרון שלי איתכם,' ומרגיש כאילו הוא נכתב עליי
אחים שלי, אני מצטער שלפעמים הייתי אליכם חרא אח ושלא היה לי תמיד כוח לשחק איתכם או סתם לדבר איתכם. אני ממש מצטער. הלוואי והיה לי את הכוח לעשות את זה עכשיו, לפצות אתכם
חברים שלי, אף פעם לא אמרתי לכם כמה אתם חשובים לי, כמה אני מעריך אתכם, למרות שלפעמים גררתם אותי לעשות שטויות, שלמרות שהיינו נענשים היינו צוחקים על זה אחר כך. אף אחד לא יכל לשבור אותנו. כל רגע איתכם היה לי כיף, אין שנייה שלא נהננו ולא בילינו. רק כיף אני זוכר. איתכם אפשר לעשות את הדברים הכי מצחיקים והכי מפחידים, אבל גם לשבת ולדבר על הכל, על הדברים הכי רגישים והכי אישיים שיש. אל תהיו עצובים כשאני לא יהיה כאן. 'תזכרו שהבטחתם לא לבכות, כי השמיים גדולים והדמעות קטנות', כמו שהשיר מבחוץ אומר. אני בטוח שיהיה לי טוב למעלה, כמו שכולם אומרים. אני מצטער על כל הפעמים שאיכזבתי והכעסתי אתכם. אני מקווה שתסלחו לי.
אוהב אתכם