זה היה ביתי המשך ..

ישבתי בבית ליד החלון .
כבר שבועיים עברו מאז היום בו כרתו את הבית שלי , את היער .
מאז אני ויושבת ליד החלון ורואה איך הורסים הכל ומתחילים לבנות שכונה חדשה .
ישבתי וחשבתי,
שכל מה שיראו עוד כמה ימים זה בניינים בניינים חסרי חים .
כל היום בכיתי לא רציתי לאכול .
המורה שלי כל היום צרחה עליי ולא הבינה שבעצם קשה לי ,
שכל היום אני יושבת ובוכה על מרירות חיי
היא לא מבינה שכל היום מה שעולה לי בראש זה התמונה הזאת שבאתי לכתוב ביומן
ופתאוםאני רואה קקטורונים הורסים הורסים את כל מה שאהבתי הם הרסו את העץ היפה שאותו
אהבתי כל כך עץ שדמיינתי את אמא שלי שמחבקת אותי והיתי מחבקת את העץ בחוזקה ,
הרגשי כלואה רציתי לרווץ מהר מהר מהר לקחת את הקטרטונים להעיף אותם רציתי עוף מהעולם להרגיש חופשיה
מה המבוגרים רוצים ממני למה לעאזל הם לא מבינים אותי .. ?

הם אף פעם לא הרגישו כאב ? הם אף פעם לא הרגישו לא שייך ?כאילו כל החיים שלך הם כמו זבל אחד גדול ?
אני ילדה !
ילדה שרוצה לחיות חיים נורמאלים , ילדה שרוצה לחיות בלי לסבול ,
בעצם מי בכלל יקשיב לי ? המורה המטומטמת שכל הזמן חושבתשאין לי פוטנציאל ? אמא שלי שכל היום מחוץ לבית ומתי שהיא מגיעה היא רק מקטרת ? לאבא שלי השיכור שהיה מרביץ לאמא שלי ? לחברה הכי טובה שלי שבכלל כל היום בכלל לא מקשיבה כי לה יש מספיק בעיות בחים ?
לא אני צריכה לסבול לבד , להיות מודעת שאולי יום אחד יהיה משהו שיתן לי חיבוק נשיקה ואולי גם יקשיב קצת ?