ורד אדום

כשבאת בפעם הראשונה לא האמנתי.
כשבאת, עם השיער החום עטור התלתלים המקפצים בעליזות, עם העיניים הכחולות השלוות, עם החיוך השובב שמשחק בקצה פיך, לא האמנתי.
הזמן נעצר, הרוח דממה. ליבי האיץ את הפעימות, גופי רעד מהתרגשות. הרגע הזה, שבו אחזת בידי, זכור לי לתמיד. על רגעים כאלה קראתי בסיפורים, הרגע הקסום של אהבה ממבט ראשון, אך אף אחד כאלה לא הסביר באמת את ההרגשה. ואלי- דווקא אלי פנית. אני, הטרולית המוזרה. זאת שכולם מדברים עליה מאחורי גבה, זאת שיושבת כל הזמן, לבדה, בודדה. ההיא שבה מטיחים עלבונות, שאליה מפנים אצבע מאשימה בכל טעות.
לא האמנתי.
אבל זאת הייתה האמת. הרגשתי את דפיקות ליבך, חשתי באוויר החם היוצא מפיך, שפוגע בעורי, מרגיע אותו. באפי עלה הריח הנודף ממך, מעין ריח מתקתק, וניל דבש. שערותיך דיגדגו את אפי כשרכנת, תפסת אותי במהירות, והרגשתי כאילו אני נמצאת בפסגת העולם. זה היה מהיר, זה היה בלי הקדמה מוקדמת, אך הרגשתי מיד מה אני צריכה לעשות. שפתיך ריפרפו על שפתי, והלשונות שלנו נפגשנו.
תמיד שנאו אותי, לעגו לי, העליבו אותי. הייתי נשברת, מתמוטטת, בודדה בלי אף אחד.
אבל מהרגע שאתה הגעת…
זה היית אתה ואני מול כל העולם.
הרגעים היו ורודים, מאושרים. אביבים כל כך, כשתמיד הצלחת להשר עלי את אושרך. תמיד ידעתי להרגיע אותי, גם שהייתי הכי נסערת. היית קרן האור שלי, והיא חדרה את האפלה, וחדרה אותי. החיוך שלך חילחל לתוכי, העיניים שלך נחרטו בלילבי.
ואתה בחרת בי, דווקא בי. יכולת לבחור בכל אחת אחרת, אבל בחרת בי. אני הייתי האחת בשבילך, ואתה האחד בשבילי.
לא האמנתי.
והימים גררו ימים, השעות גררו שעות, אך מעולם לא האמנתי. זה היה קסום מכדי להיות אמיתי, זה היה מושלם.
"לא תעזוב אותי לעולם?" לחשתי לך.
"לעולם לא." השבת לי בלחישה גם אתה ומשכת אותי לנשיקה מסחררת. הרמת אותי באוויר, ושוב הרגשתי מלכת העולם, כי הייתי המלכה שלך.
ואז נתת לי את הורד, אדום העלים, וירוק הגבעול. גבוה ומתנשא בגאון.
"רק שהורד הזה יעזוב אותך," לחשת לי, ובגופי עבר רעד התרגשות. "רק שהעלה האחרון ינשור, רק אז אני יעלם."
ולא האמנתי.
אז עצמתי את עיני, ונתתי לעצמי להתרגש סוף סוף. סוף סוף, להאמין. לחייך ולא לדאוג.
וכשפקחתי את העיניים, אתה נעלמת.
כולם אמרו שזה נגמר, שהלכת לתמיד. לא הסכמתי להאמין.
אז חיכיתי.
חיכיתי לך.
חיפשתי בכל מקום, ידעתי שתבוא. לא הסכמתי להיפרד.
גם שהעלה הראשון השחיר.
גם לאחר שהתפורר ונשר.
גם כשהגבעול האפיר, ששהעלים נקרעו לחתיכות, גם אז המשכתי לחכות. חיכיתי לך.
גם כששערי החום התחיל להכהות, גם כשהפסקתי לגבוהה.
גם כששערי האפיר, גם כשכבר לא יכלתי ללכת.
גם כשהטעם בפי נעלם, וגם כשנשמתי נעשתה קצרה, תמיד חיכיתי. גם כאשר כבר אמרו שצריך רק לספור את השעות, שעלי להנות מהרגעים האחרונים, תמיד חיכיתי.
חיכיתי וחיכיתי.
חיכיתי לך.
והורד התחיל להעלם, נשאר רק העלה עלי בודדים, בהירים, כמעט לבנים.
הרגשתי את המוות דופקת על חלוני, הרגשתי כיצד איבריי מתנוונים.
ורק אז הסכמתי להאמין.
רק אז הסכמתי ליפרד.
רק אז.
ורגע לפני שעיני נסגרו, רגע לפני שנשמתי הופסקה, רגע לפני שליבי דמם, ראיתי את מראי האחרון.
והוא היה היחיד שגרם לדמעה להתגלגל על עיני.
עלה ורד אדום, על קבר לבן.