"וזה יבוא אתה תראה" פרק 2

"סהר ושון תתרחקו מהמלונה!" צעקתי אליהם ודמעות נצצו בעיני.
"מה קרה תינוקת בכיינית קטנה? את הולכת לבכות ולרוץ לאימא?" קרא שון והחל לצחקק.
"אמי בבית! אני לא מפחדת לקרוא לה." אמרתי בקול רוטט.

סהר התקרב אליי. נסוגתי אחורה , למרות שאני מכירה אותו כ-5 שנים , אני מפחדת ממנו.
הוא גיחך לעברי ואסף מן האדמה הלחה אבן כבדה.
"היום ," הוא אמר , "אנחנו הולכים ללמד את הכלבלב הקטן שלך , איך לבכות" אמר סהר בקול מלגלג.

רצתי אליו , כשאני לבושה בחולצה דקה וקצרה ובמכנסי ג'ינס קצרות. היה לי קר , אך זה לא היה משנה.
רצתי אליו , פשוט רצתי … רציתי לבעוט בו , אך באותו רגע , שון תפס את ידיי והפיל אותי אל הקרקע.
"תרגעי , חלשלושה." כך הוא כינה אותי.
סהר פתח את חלון המלונה והתכוון לזרוק את האבן הכבדה לכיוון הכלב.
התחלתי לבכות , פשוט בכיתי בקול , כמו ילדה קטנה , כמו שהם כינו אותי.

אך , פתאום שתקתי.
מה שקרה נראה לי דמיוני. הכלב ההוא , עיניו הבורקות זהרו ופרוותו הנפוחה נצצה , הוא התקרב לעבר סהר שהיה בהלם.
ואז …. אני לעולם לא אשכח את היללה הזאת , את היללה מחרישת האוזניים , היללה הדקה והצומרנית שהוא עשה.

סהר נבהל והחל לברוח.
לרגע ראיתי את שון , כשפיו פעור לרווחה ולאחר מכן , הוא עזב אותי והתחיל לברוח.
"תרוץ תינוק קטן , רוץ לאמא שלך!" צעקתי אחריו.

כלב הזאב הביט בי , הוא התקרב אליי , הניח את מצחו על מצחי ועצם את עיניו.
לרגע , הייתה לי תחושה מוזרה , כאילו הוא תקשר איתי , כאילו הוא מוקיר תודה.
זאת הייתה תחושה נעימה מאוד.
לאחר כמה רגעים , הוא התרחק ממני , הביט בי מבט אחרון ורץ.
הבנתי שהוא לא רוצה שאני ארוץ אחריו , לכן , התהלכתי לכיוון ביתי …

אך פתאום עצרתי.
הכלב קרא לי … הוא יבב בקול קורע לב ולאחר מכן נשמע קולו של גריפין , לוכד הכלבים הנוקשה של תחנת ההסגר לכלבים.

-המשך יבוא-