וולקאם – פרק 1

בוקר, קרני השמש החזקות של אמצע אוגוסט חודרות מבעד לחלון ומסנוורות אותי. אני פוקחת עיניים בקושי, הצלצול החד והצורמני של הטלפון שלי כבר נכנס לי לחלומות, ברור לי שהוא מצלצל כבר רבע שעה לפחות.
בקול מנומנם וצרוד, אני מלמלת חצי אנגלית חצי ג'יבריש לתוך האינטרקום הצמוד למיטתי. אני מנסה לזוז קצת בתוך המיטה, אבל אני חלשה מדיי, רגליי מתנהגות כמאובנות. אז אני שוכבת שם, ומסתפקת בלדמיין עד כמה מתחשק לי, להוריד מעליי את השמיכה, לזנק מהמיטה, ולהעמוד ליד אדן החלון.
לאחר חמש דקות היא דופקת בעדינות על הדלת, סביר להניח שאם לא הייתה לי שמיעה טובה, לא הייתי שומעת דבר. כרגיל היא לא חיכתה לאיזושהי תגובה או תשובה, ופשוט נכנסה. שיערה הארוך היה פרוע, עיניה היו נפוחות ואדומות ממחסור רב בשעות שינה.
היא לבשה אוברול מוזר בצבע כחול רויאל שהיה גדול עלייה לפחות בארבע מידות, וסנדלים חומים ומכוערים למדיי בגזרה גברית, מפיה נדף ריח עז של מנטה. היא גחנה מעליי בתנועת זקנות ואומללות, עייפה ומתוסכלת מהמונוטוניות הנוראה של חיינו.
היא הפכה אותי על גבי, אני נושכת שפתיים כדיי לא לצעוק, כואב לי. היא משחילה במיומנות את רצועות הירוקות מתחתי ומחברת את הרצועות למכשיר, היא מפסקת את רגליי ונוגעת כאילו כלום באיזורים הכי עדינים ורגשים בגוף, מושכת פה, מסדרת שם. למה? כי אין ברירה, כאשר הכל יושב טוב על גופי חסר הצורה ומחזק אותי היטב, היא לוחצת על השלט והמנוף מתחיל לעבוד שק תפוחי האדמה שבמקרה קוראים לו "אני" מתרוממת אל-על, עד שאני תלויה בין שמיים לארץ. לא כל כך נעים נכון? אז וולקאם