והיא…

והיא רצה אחרייך,
מנשקת לחייך,
מלטפת את פנייך,
מסדרת שיערך,
דואגת לשלומך.

ואתה מתרחק,
לוקח כמובן מאליו,
מעדיף לעזוב,
מגנב את נשיקתה,
מבלגן חזרה את שיערך,
והולך.

והיא לא מרפה,
מחבקת אותך בחוזקה,
בוכה לכתפך,
מלטפת את יידך,
מחכה לראות את חיוכך.

ואתה מתנתק,
כועס, מתרגז,
מנקה את חולצתך מדמעותייה,
מזיז את ידך מיידיה,
וזורק לה מבט מאוכזב.

והיא לא מתעקשת,
הפעם היא משחררת,
נותנת לך ללכת לדרכך,
היא מבינה שעכשיו היא לא חלק ממך.

ואתה כבר עורך דין,
בוגר ועצמאי,
עם אישה ושלושה ילדים.

ואתה חש געגוע עז,
לאישה שפעם הייתה חלק ממך,
ואחרי הרבה זמן,
הגיע הזמן להתקשר.

והיא,
היא לא עונה,
מישהו אחר עונה.

ואתה,
מבולבל ומאוכזב,
מבקש לדעת למה היא לא עונה,
ואז, האיש הזר עונה,
"אמך נפטרה."

ואתה?
אתה מצטער על כל השנים,
על כל השנים שלא רצית אותה איתך.
ורק עכשיו אתה מבין,
אמא היא הדבר הכי יקר,
אמא יש רק אחת.