האמונה

עוד סטירת לחי, עוד ירידה לקול צחוקם של חבריו לכיתה, אלו הם חייו של דניאל. זו מציאות שנהפכה להרגל, ולמה? אף אחד לא יודע. [ ונתחיל בסיפור ] "דניאל, קום אתה מאחר!" נשמעה אמו. דניאל התלבש ויצא לעבר בית הספר. הוא רק הגיע וכבר התחילה מסכת התעללויות, והוא רואה אותה, את זאת שהוא אוהב, יושבת בצד ולא עושה דבר. שוב משחקת בשערה, צוחקת עם חברותיה, בזמן שהוא חוטף מכות. הכאבים והסבל לא הפריעו לו, הוא כבר התרגל לכאב המר. אך הכאב בליבו מהדהד, כמעין סכין החוצה אותו לשניים. הוא נהג תמיד לחשוב שזה הגורל שנכפה עליו. אך עינייה הגדולות המביטות בו ברכות, נטעו בו תקווה. וכמו כולם, הוא שמע סיפורים על נערים אחרים שסיימו את חייהם בעקבות כך, אבל הוא אינו רוצה ללכת בדרכם.