התוודות

שמעתי את הגרסה שלו לראשונה רק היום. אחרי 7 שנים.
הוא סיפר הכל מהתחלה עד הסוף ואני שתקתי. נתתי לו להתבטא ולהגיד כל מה שהוא חושב, כל מה שהוא מרגיש.
ברגעי השתיקות, בהן הוא עצר והרגשתי איך קולו נחנק מעט, המשכתי לשתוק. לא הסתכלתי עליו כי נהגתי אך ידעתי שזה רגע שלא יחזור על עצמו שנית.
הוא סיפר איך הוא אמר להם להמשיך, הוא חיכה לאיזה ידידה והם המשיכו אל הפיצוציה בשביל לקנות משהו לנרגילה. הוא לחש משהו על זה שלמשך שנים רבות הוא הרגיש שבזה שהוא אמר להם להמשיך – הוא גם היה אחראי למותה.
הוא לא. אבל לכו תסבירו לו את זה בעצמכם.
הוא חיכה לידידה. הם המשיכו לכיוון הפיצוציה. לשניה אחת הוא סיבב את ראשו בשביל להסתכל עליהם וכשהם חצו את הכביש, הנהג השליך אותה בערך 7 מטר מהיכן שהיו.

הוא באמת האמין שזאת אשמתו. ניסיתי להסביר לו שזה רק הגורל.
הוא אמר שמאותו יום הוא לא מאמין בגורל ושלא הגיע לה למות. לאף אחת לא מגיע למות בגיל כ"כ צעיר. הסכמתי איתו. המשכתי לשתוק. רציתי שהוא יתבטא ושיגיד הכל – כל המחשבות, התחושות, הכעסים. הוא שתק גם, אך ידעתי שמשהו בשקט שמציף את שנינו עושה לו טוב ומרגיע אותו.