"השקט שלפני הסערה."

הרגע הזה שבו יודעים שמשהו רע קורה כי כולם שותקים.
הרגע הזה שבו מסתכלים על האויב בעיניים ומתכוננים לשלוף סכינים.
"השקט שלפני הסערה."
————————————————————————————————————–
הם רצים בכל הכוח. הם צועקים. רבים. דוקרים. הורגים. דם נשפך. חיוך קטן מופיע על שפתי הלוחם כשהוא מפיל את האויב האחרון. תחושה של ניצחון מציפה אותו. כולם שתוקים, אחד הלוחמים מאשר את מה שכולם מאחלים לו, הם מסתכלים זה על זה וכאילו בהתאמה כולם יחד זורקים כובעים לאוויר ופוצחים בתרועות של שמחה. הלוחם מגיע לביתו הבודד ושוטף את פצעיו וגופו משאריות הדם. המים הנופלים על גופו מרגיעים את הכאב, הוא צופה בדם היורד מגופו ארצה. זרם המים מפסיק והוא מייבש את גופו.
בלילה תמונות וסיוטים רצים מאותה המלחמה. הוא נזכר איך הפילו את חברו, הוא נזכר איך צחק כשראשו של אחד מאויביו נגדע, איך שמח כשניצחו במלחמה, איך שכח את חברו הטוב מאחור. האדם שתמיד היה לצידו ודאג לו, שתמיד אהב אותו בלי גבולות, שנפל וללוחם לא היה משנה. לא עצר לרגע לראות כיצד לעזור לו. הוא שמח עם כולם ועמד על הר של גופות כמנצח בלי לחשוב לרגע שאחת הגופות היא של חברו. הלוחם קם משנתו, לקח את הסכין הקרובה אליו ביותר ופגע בליבו.

עכשיו יכול הלוחם להתנצל בפני חברו.