השמדה ובגידה חלק א'

הוא בגד בהם בחיילים שלו. פוצץ אותם לרסיסים. הרג אותם. רצח כפי שעשה לנו. לעם שלי. זה דבר אחד לעשות את זה לאלה שנמצאים בצד השני, לאלה שנמצאים בצד שלך. כך לפחות אני חושבת.
הרוח נשבה בשערי וזה הספיק להפוך את היום לקודר עוד יותר משהיה. העננים השחירו, עשן המפעלים ההורסים והאש המתקלחת סביב נרגעו. המוני גוויות מונחת על הארץ ללא תזוזה. ללא ניע. ללא נשמה. ואני, חסרת אונים, יושבת על סלע ומתבוננת על ההריסות. על השברים. על מה שהלך ונאבד. לנצח.
על כול פצפוץ של האש הבוערת התכנסתי לתוך תוכי. נבלעת לתוך מחשבותיי ונשאבת ללא יכולת להתנגד אל תוך מאורעות השבוע שדפקו חזק בראשי.
התמונה הייתה חזקה וברורה. כאילו כול זה קורה שוב…

"מוכנים?" שאל מפקד המבצע 'השמדה טוטלית' הוא לבש מדי צבא ירוקים עם המוני עיטורים בצד שמאל. שערו היה שחור ותווי פניו רציניות. הוא בחן את האנשים סביבו.
אנשי צבא. הם עמדו סביב השולחן עמוס הניירות והסרטוטים והנהנו בשקט.
לכולם היה מבט של גאווה על פניהם והיה ניתן לראות שהם נרגשים ומתוחים.
פצפוץ אש מתקלחת נשמע וראשי כבר היה בתוך ברכיי. נתונה לפחד ששלט בי. לא יכולתי לעצור את הזיכרון. הוא היה חזק מידי…

"לא!" צעקו המוני האנשים שניסו למנוע את הכחדתם מהעולם. השומרים הרחיקו אותם מהבסיס. לפתע נשמע ירייה. הרמתי את מבטי לכיוון הרעש הצורם. עיני הצטמצמו לעבר חייל טירון שנשלח לעצור את המתנגדים. אותנו.
לקחתי את רובה הצלפים נשכבתי על הגג האפור ,הסתכלתי בעינית של הרובה וכיוונתי לראשו של החייל.
עצרתי את נשמתי.
חשבתי על כמה שאני שונאת להרוג.
חשבתי על כול הנשמות האבודות.
חשבתי על החפים מפשע שנהרגו בדם קר.
חשבתי על החפים מפשע שירצחו בדם קר.
חשבתי.
אצבעי החלה להזיע, אבל הייתי בריכוז מלא. מחכה לרגע הנכון.
המפקד התקרב לכפתור האדום שהיה על שלט כסוף שניתן לו.
גמרתי לחשוב.
הוא הרים את אצבעו והתחיל לספור.
הסתכלתי על החייל שאינו ידע את מר גורלו.
"3…"
הסתכלתי ובפני לא נראתה חמלה.
"2…"
לאט לאט אצבעי זזה.
"1…"
ויריתי.