הרצון

"אני מטצערת" אמרתי,אני לא יכולה.
באמת שלא יכולתי לדבר יותר..
החיים חנקו אותי.
הוציאו ממני כל רצון למשו.
אין בי תשוקה, אין תאווה,אין בי כלום שיכול להעיד על אדם חי.
היא לקחה אותו ממני היא לקחה את נשמתי !!
צעקתי עצורת נשימה לעבר החוקרת.
"את לא יודעת מה זה!! בנאדם שהולך איתך עד הסוף, הבנאדם שהכי חשוב לך נרצח לך מול העיניים !!"
נשכבתי בתחנת המשטרה וניסיתי להבין איך ממשיכים עם זה .. איך החוקרים לא רואים את מה שהיא עשתה?? הוא בחיים לא היה מתאבד! היא ירתה בו!
אני חושבת עוד כמה רגעים ואז מסתכלת לעבר שולחן החקירה.
מונח שם הגואל שלי,המשחרר מכל מתחיי,מכל הסבל.. אקדח.
אני כעת אתייחד עם אהובי באותה הדרך שהוא נרצח !
אני זולחת לעבר האקדח.. עוד מטר, עוד חצי מטר.. רק עוד קצת..
החוקרת תופסת אותי ושואלת אותי עם אני רוצה להעיד במשפט נגד ההיא.
אני אומרת שכן, וכבר חותמת על מסמכים..
את החוזה הנצחי ,עם המוות ,אני אשמור למחר.