הרגע שבו היא הבינה.

השעה הייתה ארבע בבוקר, איחור של שעתיים מהשעה שקבעה עם אמה.
היא חזרה עכשיו ממסיבת יום ההולדת של חברתה הטובה, היא הייתה שתויה כהוגן. לא מחוברת למה שקורה מסביבה, מדדה בכאב בעקבים הגבוהים יתר על המידה שקנתה, כמעט קביים, בצליעה עברה כבר מחצית מהדרך, היא הייתה מאוד עייפה, שיקול דעתה היה לקוי, האלכוהול שלט בה. בהחלטה פזיזה החלה ללכת בקיצור הדרך החשוך והשומם, ברחוב שכבר חודשיים תאורת הרחוב בו מושבתת ורואים בקושי רב, רק בעזרת האור הקלוש שיוצא מפנסי הרחוב מן הרחובות האחרים.. היא מוציאה את הטלפון הנייד, אולי המסך יאיר לה קצת את הדרך, היא רואה צללית של גבר, מניחה שהוא פרי דמיונה, תוצר של כל המשקאות ששתה. היא ממשיכה ללכת, כעבור חצי דקה, מתוך החושך נשלחת יד, מעיפה את הטלפון מידה. מתוך החושך נשלחת יד שניה, אוטמת את פיה, שלא תוכל לקרוא לעזרה.
למרות כל האלכוהול, זה הרגע שבו הבינה, בכאב רב, חייה לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו בעבר.