הקולות שבראש

"זה שטויות של גיל ההתבגרות, זה מין גיל כזה וזה עובר," אמרה תמר בזמן שהתאפרה מול המראה.
ישבתי על המיטה של תמר ושיחקתי בחתיכת בד שהייתה זרוקה לידי.
הבטתי סביב בחדר המרוהט והמואר, על רהיטי הווינטג' והקירות הסגלגלים.
על הבגדים שהיו מקופלים ומסודרים בארון הפתוח לרווחה. על ארון הנעליים.
לבסוף, אזרתי אומץ ושאלתי, "כשהיית בגילי, אהבת מישהו? כלומר, בן, מישהו מהשכבה או משהו כזה."
הבטתי בחתיכת הבד מתקמטת בין אצבעותיי.
תמר חייכה חיוך קטן וענתה
"בטח. היינו חברים למשך כל תקופת התיכון. היינו הזוג הכי יפה בשכבה, למרות שרבנו תמיד."
את הסיפור הזה הכרתי מאז שסופר לי על-ידי הוריי בשבוע הארור ההוא.
עיניי התמלאו בדמעות וטשטשו את ראייתי.
בעיניי הרטובות ראיתי את פיסת הבד מתקפלת לגודל קטן יותר ויותר.
"אהבנו, רבנו, היינו תמיד ביחד. ואז הוא לקח אותי למסיבת סוף שבוע אצל חברים.
בדיוק הוא קיבל את הרישיון, התרגש לגמרי. לא הצלחתי להרחיק אותו מהאוטו של אבא שלו .
נסענו ובהתחלה הוא נהג לאט ולפי החוקים.
דיברנו קצת, קצת צחוקים, קצת דיבורים על העניינים שבינינו, קצת על היום-יום והרבה על החיים".
"באיזה שהוא שלב אמרתי משהו לא במקום",
עכשיו בכיתי חזק, ודמעותיי הרטיבו את פיסת הבד בה שיחקתי.
פיסת הבד שהייתה עתידה להיתפר לשמלת הנשף שתמר עיצבה.
"ואז.. הוא התרגז. התחיל לצעוק. נופף בידיו"
את החלק הזה של הסיפור זכרתי מטופס עדות שקראתי בשנה שעברה.
העדות נמסרה על ידי איש שישב במרפסת ביתו וצפה במתרחש.
התחלתי להתנועע קדימה ואחורה על המיטה.
הדמעות שלי הרטיבו גם את השטיח, ונשימתי נעתקה.
ראשי החל לכאוב. רציתי שהיא תפסיק לדבר. אבל בגללו, היא לא יכולה.
בגללו, עליה לספר אותו סיפור בכל פעם.
סיפור שאין לו עתיד.
סיפור שנגדע וחוזר חלילה.
"איבד שליטה על המכונית,"
הנחתי את ידיי על האוזניים ועצמתי את עיניי, אבל את הקול שלה שמעתי בבירור.
הקול הזה שמדבר בהקלטות של טקסי בית הספר, שר בתיאטרון הקהילתי, נשמע מתוך מוחי.
הפנים האלו, כל-כך יפות, מאירות בתצלומים משפחתיים, מוצגות מתוך התת-מודע.
"ואז, שמעתי קול נפץ חזק. וזהו. פה הכל נגמר."
ניסיתי לחשוב על דברים אחרים. ניסיתי להוציא אותה מהראש שלי.
אבל מהלב שלי, לעולם לא אצליח להוציא אותה.
את אחותי. שבגללו, לא תחזור, לא תשב מול המראה ותתאפר, לא תחייך ולא תשמח.
לא תבכה ולא תכעס.
אחותי, זו שפשוט נדמה עם אותו קול נפץ.
זו שלא זכיתי להכיר, ולעולם לא אזכה, אך בליבי תמיד תחיה.