הקדמה לסיפור ~ האנורקסייה של אמה ~

תמיד רציתי להיות מאושרת!
אני מתבוננת בראי וראה את הכיעור הזה, ופשוט בא לי למות!
למה אני לא יפה? למה אני לא רזה?
למה יש לי פנים שמנות ?
למה אני צריכה בכלל את החיים האלה?
הפחד הזה בלהיות שונה מכולם ,זה הדבר שכי מפחיד אותי
אף אחד לא מבין אותי, ואף אחד לא רוצה להבין אותי
האם אני הבעיה פה? השומן שלי?
לא ידעתי שאני עד כדי כך מכוערת ושמנה.
תמייד אני מתסכל במראה ומקווה שפעם אחת אני יקבל את עצמי כמו שצריך
האם אי פעם אני יוכל לקבל את עצמי כמו שצריך,
הדלת אל המוות כל כך קרובה אליי,האם זה אני ,או המחשבה שמשתלטת עליי? אני כבר לא יודעת
אני תמיד רוצה להיות כמו כולם "רזה ויפה".
כמה אפשר לבכות? וכמה אפשר לסבול עוד?
אז למה אני עדיין כאן..