הצלצול האחרון שלי

על גבי מכביד תיק עמוס בספרים ומחברות. אני יוצאת מהכיתה ועל פני חיוך רחב. מסביבי תלמידי בית ספר, כל אחד עסוק בעניינים שלו. מדי פעם נשלחים אלי חיוכים הגורמים לחיוך שלי להתרחב עוד יותר, כאילו ניזון מאותם החיוכים. אני עולה במדרגות האפורות החדשות שפעם היו לבנות, הכל השתנה כל כך מאז שהגעתי בפעם הראשונה לבית הספר…..

מנהלת בית הספר מבחינה בי. גם היא מחייכת אלי ואני מחייכת אליה בחזרה וניזונה מהחיוך שלה. אני זוכרת איך הייתה תמיד פותחת לי את הדלת באותו החיוך כשהייתי באה אליה ומציעה בהתלהבות רעיון חדש לשיפור בית הספר. את המנהלת הזאת לעולם לא אשכח.

שתי ילדות קטנות שאני לא זוכרת את שמן נופפו לי בידיהן וחייכו. ניזונתי גם מחיוכן ונופפתי בידי. הן כנראה זוכרות אותי משיעור האומנות שהעברתי ביום הירוק שהיה בבית הספר, יום שבו התלמידים מתחלפים עם המורים. לעולם לא אשכח פעילויות כמו היום הירוק שהיה בבית הספר.

בידיי אני אוחזת בתעודת השליש השלישי שלי. אני פותחת אותו ומעיינת בו למרות שאני כבר ראיתי את הציונים. החיוך שלי לא מפסיק להתרחב, הוא כבר ניזון מעצמו. אני סוגרת את התעודה ומתקדמת לכיוון שער בית הספר.

כל כך הרבה פרצופים מחייכים עומדים ליד השער, ואני ניזונה מכל אחד ואחד מהם. אני מביטה בבית הספר. כל כך הרבה דברים עברתי כאן, כל כך הרבה הישגים היו לי כאן, כל כך הרבה דברים שהשפיעו עלי והפכו אותי למי שאני היום, דברים שעולם לא אשכח….

פעמון בית הספר מצלצל. זה הצלצול האחרון שלי. כל הילדים המחייכים יוצאים בריצה מבית הספר, הם מאושרים. אני מביטה בהם, בילדים הכל כך צעירים האלה, שבשנה הבאה יראו שוב את אותו בית הספר וישמעו שוב ושוב את אותו הצלצול שנשמע לפני רגעים אחדים. אלה הם הילדים שיקבעו את עתיד בית הספר הזה. אני מביטה בהם ומבקשת מהם בליבי שישמרו עליו ושיוכלו לאהוב אותו כמוני.

אני עומדת שם מספר רגעים ומביטה בבית הספר ובילדים המאושרים. לאחר מכן אני פונה ימינה וממשיכה ללכת לאורך השביל. אני הולכת, מודעת לכך שפרק משמעותי בחיי הסתיים עכשיו, ושאני הולכת לקראת פרק משמעותי ומאתגר אף יותר. פרק שעוסק בי ובייחוד שלי, וגם פרק שבו אני הופכת לחלק משמעותי יותר מהחברה. אני עוצמת עיניים ומחייכת. מחייכת את החיוך הכי גדול שאני מסוגלת לחייך. אני מחייכת אל העולם, ומקווה שמבעד לעיניים העצומות שלי, העולם מחייך אלי בחזרה…..