הצביעות

בן הא ילד מיוחד,שונה, לא כמו כולם.
הוא אוטיסט.
הוא רואה את העולם אחרת.
צוחקים עליו ללא ערף והוא לא מבין.
הוא תמים, הוא לא מבין מה רוצים ממנו.
לדבר הוא יודע,בקושי.
אבל אני אוהבת אותו כל כך.
ברגע האמת, החברים שלי נטשו אותי.
הוא,לעומת זאת,היה לצידי.
הוא לא הוציא הגה, אבל נלחם.
בשבילי.
הוא הראה את האנושיות שבכולם.
את הצביעות היתרה.
הוא הראה לי,מה זה חבר.
אבל בן חלה אז בסרטן.
זה היה בלתי נישא.
בכיתי יומם וליל ולא עזבתי את מיטתו.
אחזתי בידו והוא נרתע מעט, אך לא היה מסוגל להתנגד.
הוא היה חלש כל כך.
זה היה ידוע, הוא לא יחיה.
היה לו גידול מסוכן בלב.
גילו את זה גם מאוד מאוחר.
לא עזבתי אותו כלל.
הייתי לידו בכל.
בכל הטיפולים לא יצאתי מבית החולים.
כל הזמן ישבתי עימו וחייכתי עליו חיוך מרגיע.
הוא לא הבין.
אבל הוא ניסה לחייך חזרה.
הימים חלו והוא היה חלש מאוד.
הרופא נכנס והניד בראשו.
פרצתי בבכי תמרורים, בכי קורע לבבות.
נשקתי לבן על הלחי וחיבקתי אותו.
ראיתי שהוא חלש, גופו היה חיוור ורפוי.
"להתראות בן" אמרתי בדמעות ויצאתי מן החדר בריצה.
כבר באותו היום הוא נפטר.
משפחתו באה עליי וסיפרה לי.
ישבתי עימם בשבעה.
בכיתי.
הרגשתי את כאבם.
בן היה לי, כמו אח.
"להתראות בן,אנחנו עוד נתראה"