הפרפר שלי

דלת הבית נפתחה, היא הגיחה מעברה ופסעה בדרכה אל חצר הבית. השמש החמה ליטפה את עורה הבהיר והחלק. עיניה הבהירות נצצו משמחה ותום, האושר קרן ממנה. היא הייתה כה שלווה ולפתע החלה לרוץ סחור וסחור בניסיון לתפוס פרפר קטן ויפהפה. שערה הכהה והשופע התבדר ברוח שהניפה את שמלתה קלות. קול צחוקה המתגלגל נישא הרחק ברוח. היא הייתה כה יפה. הבטתי בה מחלוני ואהבתי אליה הציפה אותי.
בן רגע נקטעו צחוקה ושמחתה ואת מקומם תפסו הדמעות והכאב, היא מעדה מאבן שעמדה בדרכה וקטעה את הרגע הנפלא שהייתה שבו הייתה שרויה. הבכי המר שפצה פיה לא נתן לי מרגוע ובמהרה עזבתי את חלוני ורצתי בעקבותיה, יוצאת מן דלת הבית אל החצר. רכנתי אליה וליטפתי אותה. רציתי להגן עליה מכל הרע בעולם, לשמור עליה כמו שהיא, לשמור עליה תמימה ומאושרת. בזה היום כשלתי, היא חוותה כאב ולא מנעתי אותו ממנה. נשקתי לדמעותיה וחיבקתי אותה חזק.

ערב ירד והשמיים השחירו והתמלאו כוכבים. קול זעיר וחרד קרא לי:״אמא, אמא בואי." הלכתי אל חדר ביתי המפוחדת. היא הביטה אל הקיר שמולה שעליו נראתה צללית מוזרה ואמרה בפחד:״תראי אמא, מפלצת," ליטפתי את שערה הרך ובקול רם ובטוח עניתי לה:״אמא תהרוג את המפלצת." השכבתי את פסל הבלרינה שבחדרה. חייכתי אליה והיא החזירה לי חיוך. "לילה טוב אהובה," לחשתי לה. "אמא, אני מפחדת שהיא תחזור," אמרה בתי המפוחדת. הבטתי בה, לטפתי את שיערה  ושרתי לה בקול חלוש. היא עצמה את עיניה ונרדמה עם חיוך.

בתי שלי, שוכבת במיטתה ונאנחת מכאבים. מדוע אינני יכולה להגן עליה מפני הכאב? בתי שלי, לאן נעלמה תמימותך והיכן מתחבא ניצוץ עינייך? איפה היא הילדה שרדפה אחרי הפרפר הקט? ליטפתי את ראשה הקירח והדמעות חרש זלגו במורד לחיי. נשקתי לבתי, וזו פקחה את עיניה הלאות והביטה בי במבט סובל ומרחם. חיבקתי את גופה הכחוש והיא נשקה לי. היא חבקה את גופי בחזרה בזרועותיה החלשות ולחשה:״אמא, תעשי שיפסיק לכאוב." בתי בת החמש מבקשת שאקח את הכאב, אך אין ביכולתי לעשות זאת. כעת אכזבתי אותה, את הילדה הקטנה שלי שרק אתמול רדפה אחרי פרפר בחצר ביתינו. רציתי לומר לה שהכל יהיה בסדר ולהאמין לזה, ובמקום זה רק לחשתי:״אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר." בעיניה העייפות הנץ זיק של אושר אבוד.

הקירות הירוקים הקיפו אותנו בעודנו צועדות זו לצד זו משולבות ידיים במסדרון בית החולים שאותו כבר הכרנו היטב. הפנתי את מבטי אל בתי המפוחדת שיודעת את שעתיד לבוא, היא הלכה בראש מושפל. כאשר נכנסנו לחדר הטיפולים הרפתי מידה והותרתי אותה בידי הרופא. בכל פעם זה היה ככה, עיניה התרוקנו כאשר שיחררתי את ידה.

הטיפול נגמר. ילדתי החלשה חזרה לידיי. היא הושיטה את ידה כדי לאחוז את ידי וכשלה, חולשתה גברה עליה וידה נשמטה מטה. "אמא אני לא מרגישה טוב. אני רוצה הביתה. לא כיף לי פה." ליטפתי את ראשה. אילו יכולתי להתחלף עמה הייתי עושה זאת במהרה, אך אינני יכולה. מבין כל בני האדם על פני כדור הארץ, בתי הקטנה נבחרה להיות חסרת המזל שלא תזכה לילדות. בין אם תבריא היא לא תוכל להחזיר לעצמה את האושר והתמימות שנלקחו ממנה.

ניגשתי אל מיטת בתי המתייפחת. עיניה מלאות יאוש, לחייה הסמוקות בערו והיא רעדה. אמצתי אותה לחיקי בתקווה שאוכל לעזור לה. לחשתי לה שאני אוהבת אותה. פניה החווירו והיא אמרה לי חלושות:״אמא, שירי לי״. בקול רועד נאבקתי בדמעות ושרתי לה:
״נומי נומי ילדתי,
נומי נומי שני.״
פניה החווירו אט אט, גופה הצטנן ובכייה דעך. אבוי לי! עולם אכזר! בתי שלי, בתי שלי איננה עוד.
חיבקתי אותה, מנסה להחזיק אותה חזק שלא תלך ופניי נשטפו בכי מר. היא הלכה והכאב דקר את ליבי.

הבטתי מחלוני. את חצר הבית האירה שמש חמימה ורוח קלילה נשבה. הכל כל כך פשוט ויפה, והנה אני מביטה ביופי בכאב. פרפר קטן ויפהפה נח לו על חלוני, חוזר לחיקי לאחר שברח מביתי.