העניקו לי חושים

מיום לידתי, המחלה גזלה ממני את חוש השמיעה. לאחר מכן את הדיבור. כעט, גם את הראיה. אני יושב בחג של אדם אחר, מדמיין שבשולחן שלי אנשים מדברים וצוחקים. אני מחייך. אשליה זו, שהכל בסדר, חשובה מאוד לסובבים אותי. גם לאלו, אשר זורקים בי מבט חטוף, כי הם מאמינים כי זה לא יפה לבהות, אפילו שאיני רואה זאת. גם לאלו, אשר מפנים מבט, מתביישים מעט בבריאותם בנוכחותי, אפילו שאין בהם אשמה במחלתי.
אני מדמיין שאני משתתף בשיחתם ומבין את הנאמר, מהנהן ומחייך. גם אני רוצה להוסיף דבר מה- כל דבר, רק שהאשליה תימשך. לתנועותי עונה המלווה שלי. היא לוקחת את ידי ועושה בהם סימנים, וכך נותנת לי להבין שהשולחן ריק- כולם הלכו לרקוד. במגעי אני משיב שגם אני רוצה.

אני רוקד, וכהרגלי מחייך לשקט וריק שסביבי. חלומותי הם פשוטים ונטולי שאיפות: העניקו לי חושים. אני רוצה לראות את פני האנשים, רוצה לשמוע את המוסיקה המנגנת, רוצה לשיר עם השיר שנשמע. אני ארקוד ואחייך, אפילו כשכולם סביבי יבכו פתאום, גם אם המוסיקה תידום. אני אמשיך לחזור על תנועות פשוטות ולא קצביות במיוחד, עד שמישהו יגע לי בכתף, וכך יודיע לי שהכל הסתיים.
 
במשהו אני ואתם דומים. אני פוחד מבדידות. אני רוצה למצוא את החצי השני שליי. אני רוצה משפחה וילדים, אשר יכללו אכזבות קטנות וחגיגות גדולות. לא חשוב לי שילדי יהיו הכי יפים וחכמים. העיקר שיהיו בריאים. שהרגשות הראשונים שלהם יתבססו על סקרנות חוקרת ואהבה לקרוביהם, ולא על קנאה כלפי בני גילם ומחשבות על חוסר הצדק שבעולם.

במשהו אנו דומים, אך להבדיל מכם, לעולם לא אראה את הילד שלי, לא אשמע את קולו ולא אומר לו את כל אשר על ליבי. להבדיל מכם, אני כל יום מתפלל שילדי שטרם נולד לא יהיה דומה ולו בדבר אחד.

באנגלית: http://www.proza.ru/2012/08/25/1498
ברוסית: http://www.proza.ru/2012/01/09/946