העמק

אני עומדת על רכס הר, מביטה בעמק.
עיניי מרפרפות על הנוף ובוחנות אותו.
הכבישים נראים כמו משחק המסלול שאחי קיבל ליום הולדתו השלישי,
וכן גם המכוניות שעל פניו – נראות כמכוניות צעצוע מושלמות.
בעיקר האדומה ההיא, שהרגע חנתה לצד עץ גבוה.
אפילו הסלעים הרחוקים, נראים כמו אבקת הגיר הלבנה שנערמה מתחת ללוח, כאשר מורתי סיימה לכתוב עליו.
אני רואה קבוצה של טיילים. כנראה, תיירים.
הם נראים כמו בובות פלסטיק.
אבל אז אני מבחינה בפניו של אחד מהם – ולפתע אני לגמרי בטוחה שהוא באמת עשוי מפלסטיק.
זה אהובי משכבר הימים, שעזבתיו בצרפת.
לא יתכן שהוא כאן, מטרים ספורים ממני, מלבי הפועם.
ואז אני חוקקת בזיכרוני את המקום, וחוצה הרים וגבעות כדי להגיע אליו.
אבל אז,

כשהגעתי,

כבר היה מאוחר מדי.

ועד עכשיו אני מקווה,
שאולי מישהו שאני היא אהובתו,
עומד מלמעלה, מביט אל הנוף,
וחושב את אותן המחשבות כמו שלי.
רק שכשיגיע אלי,
לא אברח,
כי לא ארצה שגורל לבו יהיה כשלי.
ובמחשבה זאת, הזלתי דמעה,
ונרדמתי.

לנצח.