הנער בשחור

התעוררתי באותו בוקר כהרגלי, בלי רצון ללכת ללימודים, בלי רצון להכין שיעורים,
ובלי רצון לקום לעוד יום רגיל ומשעמם שלא קורה בו כלום. "דניאל!" שמעתי את אמא שלי צועקת מלמטה, "אתה עדיין במיטה? אני הערתי אותך לפני 8 דקות קום מיד!". "טוב אני קם אני קם" עניתי בלי חשק, העפתי את השמיכה לרצפה, החלפתי בגדים וצעדתי באיטיות לעבר השירותים. ניגשתי לדלת והיא היתה נעולה, דפקתי עליה 3 פעמים, "מה" שמעתי את אחי צועק בקול. "מתי אתה יוצא?" שאלתי אותו, "עוד דקה." הוא ענה. אחי יצא מהשירותים ואני נכנסתי בכזאת מהירות שכמעת התנגשתי בכיור. התפנתי שטפתי פנים והתחלתי לצחצח שיניים, באמצע הצחצוח שמעתי את אמא שלי צועקת לי "נו מה כמה זמן דניאל? אתה יורד למטה או מה?" אני הוצאתי את מברשת השיניים מהפה וצעקתי "עוד רגע" אבל בגלל המשחת שיניים שהייתה לי בפה היא לא שמעה, "אם אתה לא יורד עכשיו, אין היום פליי-סטיישן!" אני התעצבנתי כמו לא יודע מה, שטפתי את הפה וירדתי מהר במדרגות, "אמא מה את רוצה דיי! היה לי משחה בפה וצעקתי לך עוד רגע אבל לא שמעת, זה לא אומר שצריך כל הזמן לצעוק, עם כל הכבוד אני כבר בן שש-עשרה וחצי ואפשר להגיד ברוגע, בסדר?" אמא שלי שתקה לרגע ואמרה "יאללה קח את האוכל שלך ועוף לבית-ספר, אתה עוד תאחר להסעה. אני יצאתי החוצה הגעתי לתחנה וחיכיתי בעייפות, אחרי 8 דקות בערך ההסעה הגיעה. כשעליתי להסעה חברי לכיתה אבישי שאל אותי "היי מה קורה דניאל?". "בסדר, בוא למושבים מאחורה" עניתי לו. התיישבנו מאחורה באוטובוס ואבישי שאל אותי "רוצה לראות איזה גולגולת יפה ציירתי?". "נו תראה" עניתי לו. הוא הראה לי אותה והיא באמת הייתה יפה, בפעמים הקודמות הוא לא היה מצייר כל-כך טוב. "פשש" עניתי לו, "יפה מאוד" אבישי החזיר את המחברת לתיק והוציא קופסא מהתיק, הוא פתח אותה והוציא ממנה ענבים, "כך תתכבד" הוא אמר והביא לי אשכול ענבים שלם. "תודה" עניתי לו והתחלתי לאכול במהירות, "רגע ומה איתך?" שאלתי את אבישי, "יש לי עוד ענבים בתיק" הוא אמר והוציא אשכול ענבים חדש, "מעניין" חשבתי לעצמי, "מה הם אוכלים בבית רק פירות?". האוטובוס נסע במשך כ 25 דקות והגענו לבית-ספר. "מה קורה דניאל?" שאל אותי אלירז כשהגעתי לכיתה, "בסדר אני יודע, נו מה הבאת את זה?" שאלתי אותו במתח, "כן,כן זה אצלי, בהפסקה אני יראה לך". "סבבה" עניתי. ההפסקה הגיעה והלכתי עם אלירז לפינת מסתור שלנו, ואז הוא הראה לי את זה, הסתכלתי לצדדים לראות שאף אחד לא מציץ ואז אמרתי לאלירז "הבאת סיגריות-סבבה, אבל מצית יש?". "בטח יש" אמר אלירז בלי צל של ספק. הבית-ספר מאוד מחמיר בנושא של סיגריות, אם מישהו נתפס אז שולחים אותו לריתוק של שבוע ושולחים מכתב להורים "לא כיף" בלשון המעטה, אמרתי לאלירז להוציא בשבילי סיגריה, אלירז הוציא סיגריה והחזיק אותה בידו. "נו מה?" שאלתי אותו, "מה זאת אומרת מה." הוא ענה בשאלה, "שים לי את הסיגריה בפה ותדליק לי אותה!" אמרתי בכעס. אלירז עשה מהר כדברי, אלירז היה ה"ילד כאפות" שלי ה"שפוט" שלי, הוא ידע שאם הוא לא יציית לכל מה שאני אומר לו לעשות, לא יהיה לו טוב אחר-כך. אבל לאחרונה התפתחה בינינו כמו סוג של חברות, אבל זה לא משנה. "אם אתה רוצה גם אתה יכול לקחת" אמרתי לאלירז, "באמת?" הוא שאל בפליאה "כן אני מסכים". אלירז הוציא סיגריה,שם בפה והדליק אותה. לקחתי שאחטה עמוקה לריאות ונשפתי את העשן מהאף, עוד 8 דקות השיעור היה אמור להתחיל, אבל לי לא היה כל-כך אכפת בגלל שלפעמים אני מאחר, זאת אומרת מאחר מרצון אבל המורה לא היה עושה לי כלום. "טוב יאללה תסיים את הסיגריה, ההפסקה עוד רגע נגמרת" אמרתי לאלירז ומעכתי את הבדל ברגלי, "ותחביא את הסיגריות בגרב" אמרתי כשהתחלנו ללכת לכיוון בניין הבית-ספר, "בסדר" ענה אבישי והכניס את הקופסא לגרב. הלימודים הסתיימו,הגעתי הבייתה כמו תמיד אף-אחד לא היה בבית, הוצאתי מחבת מהארון,שתי ביצים, וטיגנתי לעצמי חביתה. בחמש אלירז התקשר אלי,בדיוק ראיתי איירון-מן 3, "כן אלירז, מה קורה?" עניתי ועצרתי את הסרט, "דניאל זוכר שרצית ללכת לסרט? אז השגתי כרטיסים בחינם, בא לך לבוא?" שאל אלירז. "בטח שאני יבוא,איזה שאלה" שמחתי,
ואז הוספתי "רגע,וכסף לפופקורן ושתייה יש לך?" שאלתי אותו ברצינות, "כן יש, אני אביא" הפעם שיניתי מהרגלי ואמרתי "לא צריך,אל תביא. אני אביא כסף לפופקורן ולשתייה", "טוב בסדר" ענה אלירז בהלם, אחרי חצי שעה נפגשנו בקניון ליד הקולנוע. "מה קורה?" שאלתי את אלירז. "בסדר" הוא ענה בקול חלש. "טוב יאללה, בוא נלך לקופה עוד כמה דקות מתחיל הסרט". הגענו לקופה הראנו את הכרטיסים, קנינו פופקורן ושתייה והתיישבנו באולם. אחרי שהסרט נגמר וכבר הלכנו ברחוב לכיוון הבתים שלנו שאלתי את אלירז, "נו מה איך הסרט?". "בסדר,סרט לא רע אני חושב". "אלירז תוציא לי סיגריה בבקשה" ביקשתי ממנו, אלירז הוציא סיגריה שם לי בפה והדליק. אחרי 20 דקות בערך הגענו לרחוב ששם הדרכים מתפצלות לכיוונים של הבתים שלנו, נפרדתי מאלירז, הוא נופף לי בידו ואני הלכתי בדרך המובילה לביתי, כשהגעתי לסמטה חשוכה בדרך לבית שלי ראיתי קבוצה של נערים,כפי הנראה הם היו עבריינים. ניסיתי לעבור במהירות בשביל שלא ישימו לב אליי,אבל אז פתאום אחד מהם אמר לי "היי אתה בוא לפה". מניסיון אני יודע שעדיף לבוא מאשר לברוח, כי אם מנסים לברוח נהיה יותר גרוע, "כן מה?" שאלתי. "יש לך כסף?" הוא שאל אותי "כן יש" עניתי, "תביא לי אותו!" הוא אמר בצורה דומה לפקודה. "אני לא אביא לך,יש לי בסך-הכל 50 שקל ואני צריך אותם מחר לנסיעות". "לא אכפת לי!" הוא ענה והתחיל להתעצבן "אם אתה לא מביא לי את הכסף,אתה תקבל מכות" כל האחרים לא התערבו כנראה הוא היה המנהיג שלהם, ואז בפתאומיות הגיע המהלומה הראשונה, העבריין הביא לי כזה אגרוף לפנים שעפתי מטר וחצי מהמכה, נחתתי ישר על הגב. הגב כאב,נישרטתי ברגליי,דמעות ניקוו בעיניים שלי, התחננתי שיעזוב אותי, הרי אני לא עשיתי לו כלום. הוא הרים אותי, הצמיד אותי לקיר והביא לי אגרופים נוראיים. התחננתי אליו שיעזוב אותי, בכיתי, כלום לא עזר. בעודי בוכה מיסורים וסופג את המהלומות הכואבות פתאום אני רואה אותו צועק ונופל לאדמה, ואז ראיתי אותו. את הנער שהציל אותי, את הנער בשחור. נפלתי על האספלט המחוספס, כולי חבול ופצוע ויורק דם, גנחתי מכאבים,
"איך אתה?" שאל אותי הנער,בשחור. "גוסס" אמרתי וניגבתי עם החולצה את הדם מפי, עדיין שכבתי על האספלט, לא יכולתי לקום. הנער הרים אותי בידיו והתחיל ללכת לאיזשהו שיח, לא הבנתי לאן הוא לוקח אותי, רציתי להגיד לו שיעזוב אותי, אבל מרוב כאבים וחולשה לא הצלחתי להגיד אפילו מילה אחת.
הגענו לתוך מקום מסתור בתוך השיחים והוא היה די גדול, הנער בשחור השכיב אותי על ספה שהייתה שם. "תוריד את החולצה" הוא ציווה עלי, אבל אז הוא הבין שאני לא יכולתי לזוז מכאבים, הוא הוריד לי את החולצה והסתכל על הגוף שלי, "בינתיים אני רואה רק פצעים חיצוניים, דיי גדולים יחסית" ואז הוא פתח לי את הפה הסתכל לתוכו והתחיל למשש לי את הצלעות ואת הגב, "למזלך לא נשברו לך עצמות או שיניים, אבל אני אצטרך לחבוש אותך". הוא לקח דלי עם מים ושפך עליי, "בררר… זה קר" אמרתי, הוא התחיל לנגב אותי עם מטלית, "עכשיו יכאב לך קצת תתאפק טוב?" ואז הוא שפך עליי משהו כהה, נראה לי שזה היה יוד, "אההה" גנחתי מכאבים, הוא מרח עליי את היוד ועטף לי את החזה והבטן בתחבושות, "איך קוראים לך?" שאלתי אותו ואז נרדמתי… התעוררתי בבוקר על ספסל ליד הבית, בקושי הגעתי הביתה, איך שההורים שלי ראו אותי הם נבהלו, לא הגעתי בלילה הביתה וגם הייתי חבול. "מה קרה לך? איפה היית?" סיפרתי להם על זה שאיזה עבריין הרביץ לי ושיקרתי שהלכתי לאלירז הביתה לישון, אחרי שהחלמתי מהפצעים וחזרתי לבית-ספר הייתי מחפש את הנער בשחור שהציל אותי. אבל אני לא מצאתי אותו, אפילו את השם שלו לא ידעתי, רק ידעתי שהוא הגיבור שלי, הנער בשחור.