הנסיך הקטן שלי.

נסיך קטן שלי, היום אתה בן 22, גבר.
זה יום ההולדת הרביעי שלך שאנו חוגגים ביחד.
השנה זה יהיה כמו שנה שעברה, אבל אחרת! הפעם אתה לא תהרוס. חסר לך אם כן.
אני עומדת להפתיע אותך, אתה הורס מסיבות ידוע-
כמו כל שנה הנאום הידוע, המרגיז והנכון בו זמנית..
'דניאל, את חייבת להפסיק!' אמרת לי שנה שעברה בכעס כמו כל שנה במשך 3 השנים שלנו ביחד.
התעוררת לחדר מלא בבלונים ומתנות מסודרות על שולחן הכתיבה שלך, ממש מתחת לתמונות שלנו ביחד מיום השנה הראשון שלנו, ומיום השנה השני שלנו, ומיום השנה השלישי שלנו.
הכנתי הכל, מה לא עשיתי למענך. פגעת בי כמו בכל שנה במשך שלושת השנים שלנו ביחד, השקעתי את נשמתי..
נכנסתי בשקט לחדר שלך, מסדרת בלונים על הריצפה בשקט בשביל שלא תתעורר.
חזרת עייף מהבסיס, התקשרת אלי בסביבות השעה אחת-עשרה בלילה מודיע לי בשמחה מהולה בעצב "אני בבית."
כמו גבר אמיתי הלכת כמו בכל שנה לטקס יום הזכרון עם המדים המדוגמים הירוקים שלך והנשק הכבד , מכבד את חברייך לפלוגה, לכיתה, לשכבה, לכיתה בטקס הנצחה , נזכר בדרכם האחרונה.
"מאמי, אני יודעת שזה קשה. אבל זה יום ההולדת שלך מחר" אמרתי בכעס.
"אני יודע.." נאנחת בשקט ויכולתי להישבע ששמעתי קול שקט של הישברות בקולך. "כל שנה זה קשה יותר ויותר.. כל שנה מצטרף עוד אחד, עוד אדם שאתה מכיר.." החזרת את החוזק לקולך.
"מחר זה יום ההולדת ה-21 שלך." הזכרתי שוב.
"אני יודע, דניאלי מאמי." ענה שוב בקול שמח יותר
"אתה בא לקחת אותי, או שאני נשארת לבלות במיטה?" צחקתי.
"מחר את לומדת.." הזכרת בשקט זחוח, נאנחתי בכעס.
"אני בת שבע-עשרה, אני יכולה להחליט לבד. אני מחכה בחוץ" אמרתי לפני שתתחרט.
אהבת לצחוק עלי שאני צעירה..

וכמו שהחלטתי, ככה עשית.
בשעה אחת-עשרה ועשרים, חיכית מחוץ לביתי.
ירדתי מהבניין עם תיק צד ובידי מכנס שחור וחולצה לבנה לטקס מחר.
"מחר, טקס ביחד. כמו שנה שעברה, ומלפני שנתיים" סיפרתי בלי לנשום ואז קפצתי אל שפתייך התובעניות, מנשקת אותך כל כך חזק עד שפצעתי את שפתייך היבשות והחזרת לי נשיכת אהבה לשפתי העליונה.
"שבוז?" השתמשתי במילה מהצבא, דאגת לתת לי מכה חלשה בלחי לומר "את צעירה"
"הנסיך הקטן שלי!" החזרתי בילדותיות ונשכתי את הלחי שלך בזמן הנהיגה, צחקת.
"בלי הפתעות מחר." אמרת שוב, יודע שאני אפתיע.
פיהוק קטן הבליח מפי ומיהרת לומר לי שאני ארדם ותשים אותי במיטה כשנגיע.
התכרבלתי במעיל הצבאי שלך , "אני אשרוף לך את כל התחתונים הקצרים האלה!" אמרת בכעס .
"זה מכנס של שינה!" אמרתי בכעס, נשכבת לישון.

התעוררתי במיטה של שחר, הנסיך הקטן שלי.
השעון שלי רטט בדיוק בשעה חמש לפנות בוקר, עשיתי את הארגונים. כמו שסיפרתי בהתחלה, בדיוק כמו בכל שנה.
התעוררת למשמע קולי הצומרני שר "היום יום הולדת! יום הולדת לנסיך הקטן שלי" שרתי בחיוך ונישקתי את שפתיו,
רוכנת מעל גופך השכוב ומנשקת את שפתייך שוב.
"אתה בן עשרים-ואחת." אמרתי לך בעידוד, נאנחת בשקט ושפשפת את עינייך.
ואז הגיע המשפט המפורסם והידוע-
"דניאל, את חייבת להפסיק!" אמרת בכעס ,
"למה את לא יכולה לחגוג את זה איתי בערב, זה עדיין יום הזכרון!" שאל בתסכול
"כי אני עם חברים" אמרתי בעצב, הוא נאנח.
השנה לא ייחסתי לזה חשיבות. דחפתי את עוגת השוקולד עם הקרם היישר אל תוך פנייך ואתה ישבת במיטה המום, התעשתת על עצמך ותפסת בשתיי ידיי כשפנייך מכוסות בעוגה דביקה וחומה.
"הו- לא, דניאל מאמי." אמרת בחיוך זחוח כמו תמיד, דוחף את פניי אל התבנית של העוגה וגם פניי מתמלאות בעוגה.
הדלת נפתחה במהירות, "היום יום הו-" והשירה הפסיקה ואמא שלך פרצה בקול כועס "שוב פעם איחרנו!"
אבא שלך צחק וניגב בעזרת ידו את פנייך וליקק את ידו, טועם מהעוגה.
"טעים!" צחק, אחותך עשתה את אותו הדבר על פניי וחיבקה אותך חזק.
"תאום שלי, רק שאני גדולה ביומיים!" חייכה, ההפרש בינכם הוא יומיים, אמא שלך תמיד נהגה להביך אותך שאתה היית עקשן ויצאת אחרי יומיים.
וכך אמא שלך נדפקה בבית החולים והייתה צריכה להישאר במשך שבעה ימים, ואיחלה לך לסגור שבת בבסיס כשזלזלת בזה שהיא נשאה אותך במשך יומיים שלמים עם צירים. כרגיל קמת לנשק אותה.

התקלחנו בזריזות, מתלבשים.
אתה במדים, אני בחולצה לבנה ומכנס שחור.
שיערי הבלונדיני שכב שטוח על גבי עם סלסולים טבעיים, עיניי החומות בלטו לידך, נשבו בעינייך הירוקות.
שיערך החום הכהה היה קצוץ כמו תספורת צה"לית.
הנשק הכבד והכומתה השחורה נתלתה על כתפך ויצאנו אל בית-הספר, מסורת.
כמו כל שנה.
הכרנו כשהייתי כיתה ח', אתה היית כיתה יב'.
אף אחד לא קיבל את זה. אבל אתה כיבדת אותי, המשפחה שלך גם, שלי גם.

הזכירו חללים מבית-הספר, אתה עמדת ליד חברים שלך והקשבתם לטקס.
כשהטקס היה קשה מנשוא, באתי אליך. אל בין זרועותיך.
בכיתי אל תוך חולצת המדים שלך, כמו בכל שלוש השנים האלה.
"מאמי שלי.." לחשת לאוזני, בכיתי חזק יותר.
חיבקת ולא שחררת, העברת את אצבעותיך בתוך שיערי הבלונדיני והרגעת אותי.
חברים שלך שתקו, חיבקו חיבוק קטן.
"אני רוצה ללכת" ביקשתי כמו בכל שנה, אך כמו בכל שנה ענית לי , "אנחנו כאן בשביל לזכור אותם, לכבד אותם."
המחנך שלי ראה אתכם, אותך ואת חברייך הטובים שמשרתים איתך ביחד בשריון.
החבורה הכי טובה, גם בצבא, לא נפרדתם.
מהגן, עד הצבא. והלאה.
הוא הביא לכם כיסאות וחפר לכם, אני בכיתי לך עדיין.
הטקס הסתיים והסכמת ללכת.

ישנו צהריים, גופים צמודים אחד לשני. כמו שאנחנו רגילים.
התעוררת לאחר כמה שעות ונשקת למצחי, הולך לבית ויוצא עם חברים. אני עם חברות.
אז יום ההולדת העשרים-ואחת עברה בשלום.

השנה יום ההולדת העשרים-ושתיים שלך.
הבטתי שהפעם זה יהיה אותו דבר, אך לא תוכל להרוס את ההפתעה.
כרגיל, באתי בחמש לפנות בוקר, עם זריחה.
פיזרתי בלונים מסביב למשכבך,
הריח היה צלול ונקי, עוגה ללא נרות הונחה על מיטתך.
הכנתי הכל.
חיכיתי עד שיעברו לפחות שלוש שעות.
אהבתי להיות הראשונה שמפתיעה אותך,
סידרתי את מקומך,
כשהכל היה מוכן נשכבתי לצידך. לחצי צמודה לגופך.
הקרירות והקרבה גרמה לי לשלווה.
"הפעם לא תצליחי לפנינו" אמא שלך , אבא שלך ואחותך הגיעו אל משכבך והתחילו לשיר.
"היום יום הולדת, היום יום הולדת לאור שלנו" שרו משפחתך.
"הוא לא אוהב שאנחנו חוגגים לו ביום הזכרון" חייכתי בעצב,
"כמו כל שנה, אותה מסורת יש לך דניאלי. אל תשני אותה" חייכה אמך וחיבקה אותי.
אתה שתקת..
ממש כמו אבן.
"היום יום הולדת לנסיך הקטן שלי.." אמרתי בעצב ופרצתי בבכי.
"את החיים לקחו לך, מלחמות רבות.." אמרתי בעצב ולא עצרתי את דמעותיי והנחתי את ראשי על הקבר.
בוכה ללא הפסקה,
"הוא גאה בך, דניאל מאמי." אמרה בשם החיבה שאתה קראת לי.

ביקשתי להיות לבד, כולם הלכו.
משפחתך, חברייך.
רק אני כאן.
לנצח.
"זה אירוני שנולדת ביום הזיכרון" דיברתי אלייך, אל המצבה הלבנה שכתובה באותיות שחורות חרוטות.
"תמיד שנאת שאני חוגגת לך ביום הזיכרון.." נזכרתי בכאב.
"היום השם שלך קיבל משמעות.. הנסיך הקטן, אתה, הנסיך הקטן שלי. קראתי לך ככה כי נהגת להזכיר עד כמה אני צעירה. הנסיך הקטן מפלוגה ב' לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח.. אתה הנסיך בקטן, אתה מפלוגה ב'. אתה לא תראה עוד כבשה שאוכלת פרח"

חיכיתי שתגיד 'דניאל, את חייבת להפסיק!'
אך לא אמרת.
מי יבוא איתי לטקס כמו כל שנה בבית-הספר?
אני כיתה יב' עוד ילדה.
רציתי שתעביר איתי את הזמן, ונתחתן.
השתחררת מהצבא ישר אחרי יום ההולדת ה-21 שלך, אך בחופש גוייסת כחייל מילואים..
המלחמה הרסה אותי, הרסה משפחות רבות.
נשכבתי ליד הקבר ובכיתי.
"תחזור לכאן!", אמרתי בכעס לקבר.
פוצצתי את הבלונים ואת העוגה זרקתי לפח, יוצאת מבית-העלמין. אתה לא נקברת בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, נקברת קרוב לבית. בחלקה הצבאית.
גיבור שלי.
נלחמת על הבית..
החברים חוגגים את יום העצמאות, אך אני לא.
מקומי בבית.
יצאתי מבית העלמין, בוכה שוב ונכנסת אל תוך הרכב שלי.
הספקת לעשות איתי נסיעה אחת כשנגמר לי המלווה.
ואז גוייסת למילואים.
כל היום התקשרו, כל היום שאלו.
כולם שאלו איך מתמודדים, שיקרתי וחייכתי
אך אי אפשר להתמודד עם זה. בטח לא עכשיו.
השארת לי מכתב פרידה, בכיתי הרבה.
הזכרת את כל הדברים שאהבת שעשינו ביחד.
לא יהיה מי שינגב לי את הדמעות,
לא יהיה מי שישכב איתי לישון,
לא יהיה מי שינשק אותי,
לא יהיה מי שיעודד אותי,
לא יהיה מי שיתחתן איתי,
איך בכל לילה שחזרת מהצבא אחרי שהייה ארוכה בבסיס, היינו שוכבים במיטה, ערומים, מדמיינים שאנחנו אדם וחווה.
מדמיינים עולם שקט בגן עדן, בלי מלחמות.
הייתי מחייכת בילדותיות כשידייך היו מוצאות את גופי ונשמתי,
הייתי מחייכת כשכל מילה הייתב יוצאת מפיך ומרטיטה את ליבי.
וזהו, זה עבר.
לא יהיה מי שיעשה זאת יותר…

נסיך קטן שלי, הגיבור שלי.
אני לא יכולה להכחיש יותר.
אתה היית-ותשאר בן 21.
אותו חייל על מדים שרצה לחזור הביתה לחום ולשלווה,
אותו חייל בעל חלומות שלא יגיעו למימושם,
אותו חייל שהדבר האחרון שראה היה דם וקרבות.
אותו חייל שפחד שרר בליבו,
אותו חייל שאותו אפגוש ממש בקרוב.
אלוקים, תיקח אותי.
תיקח אותי אל החייל הזה,
תן לי שיאהב אותי, ואני אותו.
תן לי לחוש אותו שוב, להריח, לנשום..

הגעתי אל ביתך, נשכבת במיטתך, במיטה שבה אף אחד לא ישוב לישון שם..
נשכבת ובוכה.
מבשמת את החדר בבושם שלך ולא רוצה לשמוע אף אחד.
אמא שלך הכריחה אותי לצאת לראות איתם אנשים, אך סירבתי.
לבסוף אחותך נשברה גם היא ושתינו נשכבנו אחת ליד השניה על מיטתך המוצעת, על הספר שישב על השידה ומעולם לא העזנו להזיז,
את ארון הבגדים בעל הריח שלך.
את המזכרת האחרונה שהייתה לנו ממך.

לא הספקתי לספר לך שהתקבלתי לשריון..
אני אסתובב עם השרשרת של התג שלך עד סוף ימי חיי, עם הכומתה.
המדים עדיין תלויים על קולב, מחכים שתחזור.
אני מאמינה..
אני מאמינה שתחזור..
מזל טוב הנסיך הקטן שלי.